אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון

מכתב חדש לבלוג של אלין..,ימין ושמאל רק חו"ל וחו"ל ואנשים בלי שיניים,

ביום שאצלכם הייתה תענית אסתר כאן היה יום פטריק הקדוש, יומיים לפני פורים

)St. Patrick's Day(

ברור שלא היה לי מושג במה מדובר,אני לא כל כך חזקה בכל מה שקשור לקדושים ולימים מיוחדים http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%A7_%D7%94%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9

באותו יום נסעתי לפילדלפיה לפגישה, מבלי לדעת מה קורה בחוץ, לבשתי את המעיל ירוק- קרמיט הצפרדע(זה המעיל הכי שווה שלי וסוף סוף אפשר ללבוש אותו כי כבר לא קפוא),שמחה וירוקה יצאתי מהבית ליום שמש משגע בפילדלפיה,בהתחלה לא ממש שמתי לב למשהו חריג אבל לאט לאט קלטתי שכולם לוטשים בי מבטים ומחייכים אלי, וחלק מהאנשים בירכו אותי..,היה אדון מבוגר לבוש חליפה ירוקה, שנתן לי בקבוקון של וויסקי ברכבת ולחש לי להכניס לכיס,פתאום נפל לי האסימון ,קלטתי שחצי מהאנשים ברכבת לבושים בירוק!! ירוק ממש ירוק" קרמית הצפרדע", כמו המעיל שלי...זה היה ממש מוזר, ואז גם הבחנתי בעובדה שחצי מהאנשים ברכבת שיכורים לגמרי,אז שאלתי את האיש מהוויסקי מה קורה, מה הקטע עם הירוק והאלכוהול? והאם יש איזה חג שאני לא מודעת אליו, וכך יצא שהוא הסביר לי הכל על פטריק הקדוש.

זה היה יום שמש קריר נעים, פילדלפיה כהרגלה הייתה הכי מקסימה,השעה היתה 11:30 לפני הצהריים וכולם היו ירוקים ושיכורים בברים שהיו פתוחים משמונה בבוקר ובתהלוכות ברחובות,זה נראה ככה- https://picasaweb.google.com/efratkedem/StPatrickSDayPhila?feat=directlink

הפורים של האירים, האמריקנים,הנוצרים,זה חג מאוד ירוק אסתטי ומשמח ,אפשר להגיד המון על איך שהאמריקנים מתייחסים לחגיגות באופן עמוק יותר, אבל במקרה של החג הספציפי הזה, כל מה שיש לי להגיד זה שכשזה טוב זה טוב!!ואם כל הכבוד לאחשוורוש ומלכת אסתר ...ויש המון כבוד! ישראל הרי ממילא אלופה בחגים ויש לנו הכי הרבה חגים ומועדים של עמים ועדות ודתות,זה נראה שממש כדאי לישראל, לספח לשאר חגיה את החג הזה גם,זה יראה מעולה,בייחוד במקומות כמו כרמיאל. או חולון.

יומיים לפני זה חזרתי מטיול  שעשינו,בדרכים בלתי נגמרות, בבלטימור, וושינגטון ,למברטוויל, אנפוליס,אזורים נידחים פחות ויותר בדרך שעוברת בין ניו ג'רזי, פנסילבניה,מרילנד ווושינגטון די סי,לא ממש תכננו כלום פשוט שכרנו אוטו ונסענו לשלושה ימים בלי ממש להחליט לאן, דבר שהוביל אתנו גם לסכסוכים שנבעו מהיסטריה, (משותפת,אני לא ההיסטרית היחידה, גם דן מוכשר בהיסטריה) וגם להפתעות משמחות,זה לא שהתכנית שלנו היתה גרועה, בתיאוריה זה היה אמור להיות מגניב ממש, שכרנו אוטו ואמרנו לעצמינו בוא ניסע ונראה מה יש כאן..... נמצא מוטלים על הדרך ,נחפש הרפתקאות ובטוח נגיע לאנשהו (כאן כדאי לציין שתכניות שאמורות להיות מגניבות, בדרך כלל מתבררות כלא בדיוק),יצא שנסענו ונסענו ונסענו ונסענו ונסענו ונסענו ועוד ועוד  עוד נסענו, אמריקה היא אין סופית ,זה מקום של כבישים ודרכים בלתי נגמרות,מחלפים,מיליון נתיבים,תחנות דלק מסילות רכבת ועוד.במקום מסעדות או בתי קפה, אם רוצים לעצור איפשהו בדרך ,יש רק מקדונלדס ודנקנדונאטס,ששתיהן רשתות מפלצתיות שגדלות באמריקה כמו סנאים ועצי מייפל,אלו מקומות מזוהמים ומושחתים שמגישים לך,את ההמבורגר או המה שזה לא יהיה שלך, יחד עם הסרטן או מחלת הלב שתתפתח לך בגוף,אם תעצור שם יותר מפעם פעמיים. כשהייתי קטנה,אהבתי לראות את הסרט המצוייר על מרקו,שם הוא נסע עם קופיקו  גם מיילים על מיילים על מיילים, כשחיפש את אמא שלו, וכשקופיקו לא רצה לאכול את הלחם בין החמש שנים(או בן החודשיים (יולי אוגוסט)של החופש הגדול),שמרקו הציע לו,אמר לו מרקו משפט שנחרט בזיכרוני (בטח כי ראיתי את זה כל קיץ מגן חובה עד כתה ו')זה היה המשפט :"תאכל קופיקו,כשרעבים אוכלים הכל"!! המשפט הזה הדהד בראשי בכל עצירה שעשינו,((יש לי תאוריות שלמות שהמצאתי השנה והן מאוד מאוד עמוקות על פסט-פוד ,אבל כדי שלא תקיאו ,אני אשמור אותן למכתב אחר.....)).אני רק אסכם את החלק הזה בווידוי,מאוד אהבתי המבורגר, ואם היו שואלים אותי, איזה  אוכל הייתי לוקחת לאי בודד,בלי לחשוב פעמיים,הייתי עונה שהמבורגר....ואז עברתי לגור באמריקה וכל זה כאמור השתנה.....אבל אספר לכם על זה בהזדמנות אחרת..הנה קצת תמונות מהטיול הזה,

https://picasaweb.google.com/efratkedem/WashingtonMarylandBaltimoreLumbertvilleAnnapolis?feat=directlink

האמת שחוץ מלהיות בדרך כל הזמן, בשאר הזמן ,ברווחים שבהם לא היינו בדרך, היה באמת כיף, מגניב ומעניין. בלטימור סרוטה ומשגעת ואנפוליס היא עיר נמל מלהיבה במיוחד,  הזכירה לי את טבריה קצת... ופתאום רואים שם את אמריקה האמיתית,זאת של האנשים שאין להם כסף לחיות בעיר יקרה כמו ניו יורק ,פילדלפיה או סן-פרנסיסקו, זאת שלאנשים בה אין ביטוחי בריאות וכתוצאה מכך לרובם גם אין בפה שיניים, זאת שכשאתה נמצא בה אתה סוף סוף מרגיש שאתה זה שזר, כי בערים העשירות והבועתיות של ארה"ב אין תחושת זרות כולם זרים,אבל כשסוטים הצידה ויוצאים מהמרכזים הגדולים נחשף העוני הגדול נורא של היבשת הזאת, ואפשר ממש להבין ולראות את קריסת האימפריה, לאט לאט אבל בטוח, העוני הגדול והפערים הצורמים לעין מאוד מוחשיים בדרכים הקטנות הצדדיות ובערים הקטנות,אמריקה מתגלה כמקום מאוד חקלאי מאוד מתועש מלא מלא עיזבון והרס ושטחים חקלאיים,במקומות שמקיפים את הערים הגדולות זה מקום מאוד נוצרי, מאוד שחור(כמעט כולם) ומאוד גזען, שמן וחולה ועני, עני נורא נורא, זה לא קל לראות את זה ככה, הדימוי של השפע והעוצמה הלאומית האמריקאית מתפוצץ בפרצוף ופתאום מבינים שהם לגמרי הולכים ברוורס(אם יש כאן נחמה- היא רק העובדה שאנחנו(ישראל) לא לבד ברוורס),אבל זה לא ממש מנחם,לא כיף לגלות את אמריקה הזאת, מצד שני, גם המקומות של הפנטזיה כמו ניו יורק,וושינגטון די. סי או אפילו פרינסטון,מתבררים כלא אמיתיים וכבועות מאוד מאוד בעייתיות,כמו שתל אביב היא לישראל לדוגמא, כנראה שחברות צריכות את הבועות האלה,כדי להרים את הראש, כנראה שרוב העולם חסר מזל,ותודה לאל לעולם ולהורים שלנו על המקומות שלנו....נראה לי.זה גרם לי לחשוב על המושג פרובינציאליות,והתחשק לי ללמוד לקרוא על זה מלא דברים,מזל שיש בסביבה שלי בור מוחות ובו בלי להגזים קרוב לחמישים ספריות ענק,זה הפרוייקט הבא.

וושינגטון די סי בירתה של האימפריה המפוקפקת,מקום נחמד קצת ישנוני לטעמי, יש שם מיליון מוזיאונים ממש שווים וכמובן כל המונומנטים המפורסמים והבית הלבן, זה נחמד אם לא נכנסים למוזיאונים אפשר לראות מה הולך שם בחצי יום,ולהרגיש שזה לגמרי מספיק, אבל אם כן רוצים מוזיאונים צריך להיות שם שבועיים, כי זה פשוט היכלים ענקיים מלאים בכל דבר שרק אפשר להקים בשבילו מוזיאון, בעיקר מומלצים מוזיאון האוויר ,והחלל הלאומי,מוזיאון האינדיאנים הלאומי והכי הכי מוזיאון הירשהורן השייך למוסד הסמית'סוניאן הידוע והנהדר שרק הביניין ה_מ_ ה_ מ_ ם שלו שתכנן האדריכל האגדי-  גורדון בנשפט, שווה את כל המאמץ!!וכמובן אוסף הפסלים המרגשים המודרניים המפורסמים עד כדי שחיקה שלמדתי ולימדתי עליהם כל כך הרבה וסוף סוף  יצא לי שראיתי  ריכוז ענק מהם ולא בשקופיות,(אני והתפלצות החביבות של חואן מוניוז,אותו גובה, זה חתיכת גילוי לא?)תסתכלו בתמונות,זה מצחיק!!,כחובבת גנים בוטאנים אני גם ממליצה על הגן הבוטאני,שמה שיחודי בו ודי מגניב זה שהם חילקו אותו לסוגי אקלים,אז יש אגף צמחים מדברי בתנאי אקלים מדבריים, ואגף צמחים טרופי, בתנאי אקלים של ג'ונגל וכ"ו וכ"ו, התעכבתי כמה שיכולתי באזור המזה"ת ואפילו שאני יודעת שזה אקלים מלאכותי השתדלתי ממש לעשות לעצמי פוטוסינתזה שתחזיק כמה שתחזיק,אבל שתוציא אותי קצת מטראומת הקור שעברה על העור שלי בחודשים האחרונים.

מאז כבר מזג האוויר ממש השתפר מרגישים את האביב  שבדרך אבל עוד יש לו דרך ארוכה,קר לאללה ועוד יש ימי שלג אחרונים וגשום  מאוד אבל סוף סוף כבר לא קפוא, וכבר לא חייבים כובע צמר, צעיף, כפפות, וחומרי איטום ובידוד לכל פתחי הגוף ולמוח, בעצם  כן צריך עדיין אבל רק  מוקדם בבוקר או בלילה.זה משתפר מיום ליום.

ההכנות לתערוכה בברוקלין בעיצומן,את המכתב הזה אני כותבת מהגלריה באינדסטרי סיטי,שאני כמעט חצי גרה בה עכשיו, כי אנחנו עובדים שם יחד,וזו חוויה חדשה מאוד מענינת ומפרה בשבילי,אני שולחת לכם

אלבום תמונות מההקמה ואת הלינק לבלוג שלנו שתוכלו להציץ לנו ולהתרשם...מהתהליך....

https://picasaweb.google.com/efratkedem/ColoredCactusGroupExhibitionNYC?feat=directlink

http://coloredcactus.blogspot.com/

המשך יבוא......

בעצם אני אבוא....עוד מעט בברכת חג החירות

ובאהבה  

אפ

אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון

והפעם- משלוח מנות מאפרת!

אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון

ימין ושמאל רק חו"ל וחו"ל-המכתב החודשי לבלוגי.

לפני שבועיים ומשהו יצא לי להיות בסדנא של ארגון שנקרא קריאייטיב קפיטל בשיתוף עם ארטיס, זאת הייתה סוג של סדנת קואצ'ינג, שארטיס הזמינו אותנו אליה, שמטרתה הייתה ללמוד כל מיני שיטות לקידום עצמי של הקריירות האמנותיות שלנו, רוב ההרצאות שם היו מאוד רלוונטיות ומעניינות, חלק מהן היו קשורות יותר בניהול זמן וניהול אישי כלכלי, או ב איך להציג את העבודות שלך בפני קהל או בפני אנשים בודדים, או איך לכתוב הצעה לפרוייקט או ארטיסט סטייטמנט, איך לנהל משא ומתן ולהצליח בו, איך לעשות יחסי ציבור לעצמך, איך להפוך את האתר שלך לאתר טוב יותר, ואפילו כל מיני טיפים של שפת גוף, דברים שכל אחד ממשתתפי הסדנא, ולא משנה באיזה שלב הוא בקריירה שלו, מתקשה בהם קצת, היינו חבורה אקלקטית למדי של אמנים, כולנו ישראלים, חלק גרים כאן חלק באו מהארץ , כל אחד בכיוון אחר, בשלב אחר,מה שבטוח היה, זה שאנחנו לא אנשי עסקים!! והאוריינטציה של הסדנא הזו היתה מאוד עיסקית, אז זה היה קצת משונה בהתחלה, אבל אני חושבת שלמדתי מיזה הרבה מאוד, וגם הרבה דברים פשוט התבררו לי כדברים נכונים שאני עושה ממילא באופן אינטואיטיבי ולא מודע, כך שזה גם הועיל וגם חידש וגם זה היה כמו סוג של חיזוק ברגים, לדברים מסוימים, שאני כבר חושבת שאני יודעת איך צריך לעשות, מה שהדהים אותי בסיפור של הסדנא הזו זה בעיקר, העובדה הלא מובנת מאליה שישנם, אמנים ומורים לאמנות ואנשי עסקים שישבו וכתבו שיטה ל איך להצליח, זה פשוט כל כך אמריקני וזר, שזה היה מטריד בהתחלה להיתקל בזה, ממבט עיניים ישראליות, סדנת ניהול אישי לאמנים, נשמע כמו סוג של בדיחה גרועה, אבל בחיי שזה היה משכנע, והעובדה המוכחת היא שזה עובד להם. יצאתי משם עם שני ספרי עבודה שחילקו לנו חחח, עם מטרות ויעדים אישיים לעתיד הקרוב והרחוק, בשבילי זו הייתה חוויה מאוד מעשירה, אבל בהחלט גם חוויה משעשעת של שוקיזם, סוג של הלם מוחלט!! היי והחלק הבכלל, הכי הכי כיפי היה, שהיו שם מלא חברים יקרים מכל מיני שלבים בדרך ומהעבר ומההווה ומהעתיד, מדרשה, בצלאל, תל אביב, ניו יורק ....., וגם פרצופים חדשים, מדליקים, זה בדיוק מה שהייתי צריכה קצת התחכחות ביצורים אהובים ומוכשרים מהעבר, זה היה שיגעון.

כמה ימים אחרי זה חגגתי 31 חורפים, יום הולדת ראשון שאני חוגגת בלי אחי התאום- אורי,זה היה מוזר, אורי הוא לא היחיד שחסר לי, רוב החברים שלי מישראל והמשפחה שלי היו חסרים לי מאוד, אמנם קיבלתי טונות של ברכות וירטואליות וכל מיני דברי דואר מרגשים, שחיממו לי את הלב בטירוף, אבל לאטס פייס איט! ישנן כמה וכמה דמויות בחיי שאין להן תחליף, ולא יהיה להם תחליף לעולם. חבריי הטובים יודעים שאם יש משהו שאני אוהבת לחגוג, זה את היומולדת שלי. ושבדרך כלל יש מסיבה, ושבדרך כלל זאת חגיגה עליזה מידי, כי הרי יום הולדת זה סתם עוד יום....,אבל לדעתי העולם מתחלק לשניים בעניין הזה- החוגגים, שבשבילם יום הולדת זו סיבה מעולה למסיבה; והמתעלמים- שבשבילם יום הולדת זו סיבה להיכנס לדיכאון. למזלי גם דן מהחוגגים, אז חגגתי בסגנון מאוד פרינסטוני, אמריקני, עשינו מסיבה בבית בבוקר יום ראשון, ובאו חברים חדשים שלי, זה לא דמה כל כך לאף אחד מהתקדימים של הימי הולדת הקודמים שלי בארץ (שהם תמיד הכי כיפיים בעולם), אבל זה היה גם סופר מגה כיף לי, וכלל בעיקר ישיבה, חיוורון שלג, עייפות של לימודים, אלכוהול ואוכל, ככה חוגגים סטודנטים קפואים וחבריהם כששלג וקור כלבים בחוץ היה נעים באותו יום רק מינוס שבע מעלות, צ'ילי, רגוע.

הנה לינק לתמונות-אני מודה שזה נראה כמו יומולדת 81 ולא 31, אבל ככה זה, לאנשים האלה יש מוח כבד נורא, הם חייבים לשבת או להישען על משהו, נראה לי שכבד לסחוב את זה כל כך הרבה, ואני אין לי תירוץ, אני כנראה מדמה להם כבר קצת, אבל זה מתאים לי, ממילא כולם כל הזמן יורדים עלי שאני חיה כמו פנסיונרית. נראה שאני בסה"כ נכנסת לדמות,

https://picasaweb.google.com/lh/photo/ngnXHDzcJ_8mcnwukx2JNA?feat=directlink

(אתם כבר בטח מזהים את הפרצופים...,מאירועי הפרקים הקודמים .....) וכן,אני יודעת! רובם בנים!, מה לעשות...!!,נדמה לי שתמיד היו לי בחיים יותר חברים בנים, מחברות בנות (מלבד ארבעת החברות הטובות שלי שאני לא מוכנה להיפרד מהן לעולם, ושאני אוהבת אותן יותר מאשר אותי, ושאני חולמת להיות איתן יחד גם בבית אבות, אם נצטרך). כל יתר האנשים סביבי הם בעיקר תמיד היו וגם עכשיו, בנים. בדרך כלל זה נחמד מאוד מאוד, וממש מתאים לי,חוץ מ לפעמים כשלמשל יש טקס אוסקר ולאף אחד, אין כח לראות, או שהם לא ראו בחיים שלהם את הסדרה האגדית, דספרט הווס וויפס, אז אין לי אפשרות לחלוק איתם את העונג האדיר שבהתמכרות לסדרה הזאת...,אבל הם נהדרים החבריה החדשים- אין תלונות, הם משהו משהו והיה לי כיף לחגוג איתם יומולדת מאוד מאוד,ורק שתדעו שכשהם לא מדברים על כלכלה אז הם נורא מצחיקים ויש להם הרבה מה להגיד ותמיד מעניין איתם.

אחת מארבעת החברות הטובות שלי שמה רותי אופנהיים, היא חברה שלי מגיל 6 הלכנו יחד לגן והיינו ביחד בבתי ספר ,ובתנועה, ובחוגים, ובבריכה, ובוואדי של תמרת ,וכשגדלנו יצא למזלנו ששתינו נהיינו אמניות,לפעמים זה מאוד כיף שהחברות הטובות שלי עוסקות באותו תחום,לפעמים זה גם לא כיף,במקרה של רותי ושלי זה כיף חיים...רותי לא למדה בישראל, היא עשתה תואר ראשון בהולנד וניו יורק,ועכשיו היא אוטוטו מסיימת תואר שני באמנות באוניברסיטת קורנל בעיירה איתקה, שבצפון ניו יורק סטייט,יומיים אחרי היומולדת שלי נסעתי אליה לבקר אותה,וחגגנו לי יומולדת במסעדה, ויום אחרי זה, נתתי ארטיסט טוק-(הרצאה על העבודות שלי)בכיתה שבה היא מלמדת כעוזרת הוראה לסטודנטים לפיסול ואמנות תואר ראשון, בסדנת הפיסול של קורנל,שזאת סדנה מהממת וחלומית,שם גם עובד ג'וש ,בעלה של רותי החמודי, שבאותו ערב חגג גם הוא, כי נפתחה לו תערוכת יחיד בגלריה הלימודית של התכנית לאמנות של קורנל. תערוכה שווה לאללללה ששמה-חי!!אפילו שאני משוחדת ככה אני חושבת!!מקווה שיצא לו אולי להציג את זה בארץ הקודש גם., איתקה היא עיירה כפרית קפואה,אבל משגעת ביופיה,גם יצא ככה שנפלתי על סופת שלג מטורפת שהגיעה במפתיע משום מקום, אחרי שכבר די חשבתי שהחורף הגיע לקיצו ושהאביב מתחיל, חטפתי את זה לפרצוף, שום אביב ושום נעליים, שלג שלג שלג שלג שלג בחיים, לא ראיתי כזאת כמות מופרעת של שלג, זה היה פשוט עוצר נשימה מכל בחינה אפשרית, ובכל מובן שהוא. הדבר הטוב שיצא מהשלג הזה הוא, שהצלחתי, לסיים את הצילומים לסרט החדש שיוצג בקיץ בארץ,כחלק מוידאו אינסטליישן שאני עומלת עליו בימים אלה ממש, יחד ובמקביל לעוד שני פרויקטים  ענקיים,שעתידים לבוא עלי לטובה בקרוב,אספר לכם עליהם בהמשך. הנה קצת תמונות מאיתקה-

https://picasaweb.google.com/efratkedem/IhacaIsGorgesEspeciallyWhenJoshAndRuthAreThere?feat=directlink

והנה לינק לאתר הנפלא של רותי שלי הנפלאה- רותי היא אמנית אדירה- היא מצחיקה וחכמה, שילוב של אינטלקט וקסם ורוח שטות יקית, עם נגיעות שמיים ואהבת אדמה שאיננה ספציפית ואינה תלויה בדבר. כנסו כנסו  לאתר שלה, זה מרגש מה שיש שם, בחיי,במכתב הבא אני אראיין אותה על העבודות שלה ועל פרוייקט הגמר שהיא עובדת עליו בימים אלו. כל מי שאוהב מודרניזם+קונספטואליזם טהור שווה לו לעקוב אחריה.  htp://www.rutopp.net/

זהו בינתיים, סיפורי הזמן האחרון קצת מתמעטים,ונהיה לי פחות זמן לכתוב פרטי פרטים כמו שהייתי רוצה וכמו שאני אוהבת, כי אני עובדת מלא בזמן האחרון, שזה דבר משמח ומבורך, מלבד שתי התערוכות  שיוצגו בארץ בקיץ, אני מתחילה השבוע לבנות אינסטליישן סייט ספציפי, לתערוכה קבוצתית באינדסטרי סיטי ,בברוקלין, זאת תערוכה קבוצתית שמשתתפים בה עשרה אמנים כולל אותי והיא נקראת קקטוס צבוע ,היא תפתח ב21  לאפריל, העבודה על האינסטליישן הזה, קורת בחלל עצמו ואני מתחילה אותה ביום שני הקרוב, האמנים המשתתפים בה מלבדי,מחציתם ישראלים ומחציתם אמריקנים,כולנו עובדים יחד, בחלל חודש ומשהו מראש, כל אחד על פרוייקט משלו, החלל באינדסטרי סיטי הוא ענק בגודלו, כל אחד מאיתנו עובד בשטח של בערך,עשרה מטרים על עשרה מטרים, זה שטח עצום בגודלו שאין בו קירות הפרדה ,אני מאוד מתרגשת מהתערוכה הזו כי אני מציגה שם עבודה חדשה שלי, שהיא כולה מייד אין אמריקה, ולא היתה מעולם בארץ קודם לכן, וגם כי בסופו של דבר אני כנראה הכי אוהבת לעבוד בסדרי גודל גדולים,וכשהחלל נתון מראש, ואפשר להתחרע זה הכי הכי, וזה גם סוג של כיף שאפשר לחזור לחשוב בגדול. וגם כי אני סקרנית לראות מה יצא לנו מהעבודה המשותפת בחלל הענק הזה, אז אם תהיו בניו יורק בסביבות פסח ואחרי, אל תחמיצו את זה,הנה רשימת החברים המשתתפים

ולפי סדר ה איי בי. סי-    

Aimee  Burg, Elisheva Levy, Efrat Kedem, Itamar Jovani, Jessica Segall, Maggie Sullivan, Natalia Zubko,

Ryan Wolf, Tamar Ettun and Yonatan Ulman.

אשלח לכם בקרוב הזמנה ושעות פתיחה, כי ברור שכולכם באים לניו יורק בפסח, לא?ככה אומרות השמועות בפסח כוללללללם כאן,אני מחכה לכם, בואו , בואו.

ולסיום,שווה לכם לקרוא את הטקסט הנהדר של חברי המוכשר ביותר. והנדיב ובעל החיוך הנצחי יהושע סיימון,זה טקסט מעניין ומכונן,נא לקרוא!! זה יעזור לכם להבין הרבה דברים מרתקים שקשורים לאובייקטים, לחפצים שלנו, לניאו מטריאליזם,זה אולי אפילו יעזור לחלקכם להבין אותי הרבה יותר טוב!

http://e-flux.com/journal/view/212 הנה לינק-טקסט של יהושע!! שווה קריאה מאוד מאוד,

מחר אלך לי לראות מה קורה בארמורי,ובטח בפעם הבאה אביא דיווחים ותמונות מהתופת,

שבת שלום, יקרים

אוהבת, אפרת

נ.ב-הנה שיר שכיף לי להקדיש לכבודכם,

http://www.youtube.com/watch?v=VvcohzJvviQ&feature=related

אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון

ימין ושמאל רק חו"ל וחו"ל- ושלג ושלג ושלג #11מכתב חדש לבלוגי .

הבאתי לכם מתנה מסן פרנסיסקו..אני קוראת לזה מחווה לאופרה ווינפרי /או :קינת אריות הים החביבים

 להנאה מיטבית מומלץ להגביר בעת הצפייה.http://www.youtube.com/watch?v=UDOC1nanZgs

סן פרנסיסקו עיר מדליקה בטירוף, אולי היא אפילו סוג של ברלין של אמריקה, למרות שאסור לעשות כאלה השוואות...אבל בהחלט הקלה גדולה לגלות שיש את החוף המערבי,ושהוא לא כל כך רחוק, ואפילו די בר השגה, ובעיקר שהשמש זורחת בו בחורף, שם נמצא הטמפרמנט והטמפרטורות שאליהם ככל הנראה, אני הרבה יותר מתחברת. זה לא ממש  משנה את העובדה שאצטרך לחיות  בלי שמש חורפית בעתיד הנראה לעין ובעתיד הרחוק יותר,אלא אם, הגיחות לחופשות בשיא החורף יהפכו להרגל,והו אז, אם כך יצא, אני מתכננת לפקוד, כל עיר שהשמש זורחת בה בחורף ביבשת הזאת,אין לי דרך להסביר ממש כמה השמש חסרה לי בחיים,

כשתיסעו לסן פרנסיסקו, קחו אתכם נעלי הליכה, צריך להיות בכושר קרבי כדי להסתובב שם, אני די חרשנית גם כשאני תיירת וזה גרם לי להרגיש שאני חייבת להיות בכל מקום אפשרי שם, וכך היה, הסיכום הוא שאני לא בכושר ושאין לי סיבולת לב ריאה בכלל, זה הסתכם בשברי הליכה מדומיינים שעברו שבוע אחרי שחזרנו,אבל זה היה ממש  שווה את זה!! כיף חיים שם! למרבה ההפתעה דן היה זה שהפגיש אותנו דווקא שם לראשונה עם מערכת הבריאות האמריקאית. בערך ביום השלישי שלנו שם הוא חטף קלקול קיבה מהגיהינום,מלווה בחום גבוהה ועוד תופעות נלוות שאין סיבה ממש לפרטן,נאלצנו לחפש רופא, מי שגר באמריקה חי בחרדה כרונית, מהרגע שבו הוא יצטרך לראות רופא, וזה גם אם יש לו את הביטוח בריאות הכי טוב בעולם. הרגע הזה הגיע, זה היה די מזעזע אז הלכנו לרופא הקרוב ביותר למוטל שישנו בו במרכז העיר.נכנסנו למרפאה בלב סן פרנסיסקו,חדר ההמתנה מוצף ומפוצץ על כל קירותיו, צילומי מגזינים של מפורסמים, ומגה סלבס הוליוודים,שון קונרי,ג'וליה רוברטס, מקולי קלקין, ארנולד שורצנגר וכל שאר השמות שוברי הקופות של התעשייה ההוליוודית, מצולמים לצד בחור סיני נמוך קומה ומחוייך .כן, זה היה הרופא של דן , מסתבר שהוא היה רופא בהוליווד, בשלב מוקדם יותר של הקריירה שלו ונראה לפי התמונות והכתבות בחדר ההמתנה, שהוא ממש אהב את זה. זהו חדר ההמתנה המצחיק והיפה ביותר שראיתי בחיים שלי (וראיתי לא מעט),על כל פנים,אחרי שלוש שיחות טלפון מייגעות לחברת הביטוח, וויכוחים מנומסים עם פקידת הקבלה, (שלא אשמה בכלל בקשיים הבירוקרטים הנלווים) עוד שיחת טלפון למרפאה בפרינסטון,שמטרתה המגוחכת היתה לאמת את העובדה שדן סטודנט מבוטח ע"י האוניברסיטה ולכן אין סיבה שנשלם את כל הכסף שאין לנו ,נפתרה לבסוף סגת הבירוקרטיה,של ביטוח הבריאות באמריקה, שלא הייתה מביישת אף משרד ממשלתי בארץ. וסוף סוף הרופא הסיני מעריץ הסלבס החביב,ניגש אלינו,אבל משום מה, ולמרות שדן היה זה שנראה מעולף וחיוור כמו קיר גבס ,הרופא התחיל לתחקר אותי על האישונים שלי ולשאול אותי כל מיני שאלות על מה שתיתי? ומה אכלתי?,היה לא קל אבל שכנעתי אותו, שלא באנו בגללי , שאני לא הפציינטית.,שזו סתם פזילה שנשארה לי מניתוחי עיניים בילדות, הוא  המשיך והתעקש שהעיניים שלי נראות לא בסדר, אז הסברתי לו שכנראה זה מחוסר שינה..והדפתי את הפנס שהוא כיוון לי לתוך העיניים...,לבסוף הוא הבין והתרצה ועזב אותי במנוחה וניגש סוף סוף לדן, הוא רשם לו אנטיביוטיקה,זה היה החלק הצפוי, ומה שלא היה צפוי זה שהוא, ניגש למקרר והוציא ארבעה משקאות אנרגיה בטעמים שונים כל אחד בצבע יותר זוהר ואמר לדן שעליו לשתות ארבעה ליטרים מהמשקאות האלה והוסיף ונתן מרשם למשקאות אנרגיה. בשורה התחתונה, הרופא של ריצ'רד גיר ומקולי קלקין אמר לי בפרצוף  שאני פוזלת ,ואם איי פעם תחטפו קלקול קיבה שיגרום לכם גם להתייבש, שתו משקאות אנרגיה שאפשר למצוא בפיצוציות וחדרי כושר,מסתבר שזו תרופה ממש טובה! תשושים אך מרוצים יצאנו מישם עם מיץ כחול, סגול וירוק ביד.

הבהלה לזהב,

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%94_%D7%9C%D7%96%D7%94%D7%91_(%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%94)

בשונה מהבהלה לזהב שתקפה את קליפורניה/סן פרנסיסקו,(שהוקמה כתוצאה מכך) במחצית המאה ה19, היום יש בסן פרנסיסקו בהלת כסף קטן,העיר מפוצצת קבצנים,מסכנים שעושים הכל אבל הכל ,כולל דברים  מזעזעים,בשביל ספייר צ'יינג' זה אולי הדבר המצער ביותר שראיתי שם, כי לצד כל הזוהר והמראות המדהימים והתיירות והפאן של השכנים מסיליקון ואלי יש שם מצוקה קשה ועוני,אלפי אנשים שחיים ברחוב מכלום,שיכורים חסרי כל.הרבה מאוד אמנים מוזיקאים ומשוררים שנדדו בעקבות החלום שלהם להצליח בקליפורניה,לעשות את זה בארץ האפשרויות וכל זה... והחלום התפוצץ להם בפרצוף, אז הם יושבים על המדרכות המנצנצות כאילו אבק זהב,עם גיטרה או פח תוף,ואלכוהול,ומתחננים לנדבה.זה מראה אבסורדי וקשה, זה אגב לא שונה מניו יורק או מקומות עשירים אחרים בארה"ב, רק שבניו יורק לדוגמה, המשטרה הכוחנית דואגת יפה יפה,בדרכה האלימה לרוב ,שלא נראה את העוני ומסלקת את הקבצנים, ואילו בסן פרנסיסקו הם פשוט חלק מההמון ברחוב הם בכל פתח חנות בכל ספסל,ובכל מדרכה.

סימוכין-המלצת צפייה בפרק 11

http://www.southparkstudios.com/full-episodes/s11e07-night-of-the-living-homeless

ולמרות כל זה ברור שהיה הכי כיף!! תמונות(וכן,כן כן הסתפרנו סוף סוף)

https://picasaweb.google.com/efratkedem/SanFranciscoBerkeleyPaloAltoStanfordJan2011?feat=directlink

---

יום אחרי שחזרנו, הקמתי את הלב על החלון של מקום שנקרא "סמול וורלד" פה בפרינסטון, יש שם תערוכה קבוצתית בה אני משתתפת, אני לא יודעת, ולא מבינה, למה זה, אבל אנשים אוהבים את העבודה הזו.., אני כבר מזמן לא, אבל אני שמחה על הסיבוב הופעות שלה בעולם ,תל אביב שלוש פעמים, טייוואן ועכשיו פרינסטון,זה נחמד מאוד להציג עבודות ישנות בזמן שאני כבר עובדת ממקום אחר על דברים אחרים ושונים לחלוטין, זה כמו להיזכר ב איך הייתי פעם, זו חוויה דומה לחוויה של להסתכל על הקעקוע שלי על הרגל ,ולא להבין למה עשיתי אותו לעזאזל?!?אבל לאהוב אותו לנצח בכל מקרה. האלבום הזה מההקמה והפתיחה, מוקדש לחברתי היקרה והיפה דנה לב לבנת שהלב הזה שלי, הוא שלה.

https://picasaweb.google.com/efratkedem/HEART?feat=directlink

---

אני לא יודעת למה, ביקשתם תמונות של שלג,אז הנה לכם,

שתדעו שזה נחמד בשבוע  שבועיים הראשונים , אבל זה כבר חודשיים וחצי ככה, ואין סימנים שזה הולך להיגמר, בינתיים אני מסתובבת עם חבלות מרוב התחלקויות על קרח שעושה רושם יציב ורך למראית עין אבל הוא לא... כרגע השלג משרת את עבודת הסטודיו שלי וזה הדבר הטוב היחיד שאני מוצאת בו ,כי אני צריכה לגמור לצלם את החלק של החורף בסרט שלי, בחוץ, בקור כלבים של מינוס כך וכך מעלות,אשכרה אמנות או נמות,ולהכניס ערימות  של שלג הביתה לצורך הצילומים,(אני מצלמת כל פעם חלק קטן, כי זה פשוט נורא קר) לא ברור איך זה יקרה, עדיין כי כדי שהשלג לא ימס בתוך הבית צריך לכבות את החימום לפחות ליום... וסביר להניח שאם זה יצליח לי, דן יסלק אותי מהבית....אז אני כבר לא יודעת איך,אבל עוד נראה, אז הנה השלג, קחו אותו,קחו...

https://picasaweb.google.com/efratkedem/TkmlRD?feat=directlink

לסיום-

אני כבר קצת מתגעגעת לכל מיני דברים, לחברים הקרובים, למשפחה, לדיבור של אמנים, לתל אביב, לסטודיו שהיה לי ברחוב העליה עם אביטלי, ללחות, לדיזינגוף סנטר ,לפלאפל הקוסם, למרסנד ,לים, לסרג'יו ודיאנה ורותי ומעין ואבי ולסיסיאיי, לשוק הכרמל....לפתיחות בעברית...בחיי, מי היה מאמין? שאני אכתוב שורה כזו הא! אבל זה אמיתי! בשישי הזה מתחילה סדנה בה אני משתתפת של ארטיס בשיתוף עם קריאייטיב קפיטל ,סוף כל סוף קצת פרצופים מוכרים מהעבר, עד כמה שלא ממש אהבתי את הביצה בארץ, כאן עוד חסרה לי ביצה. או ליתר דיוק יש כל כך הרבה שעוד לא מצאתי את שלי, לפעמים בימי חמישי בערב פשוט בא לי להתלבט אם ללכת לפתיחות באזור רוטשילד או גורדון או לא ללכת בכלל....

אה והכי חשוב, אני באה לביקור בסוף מאי ייייההייי,אבל באפריל כדאי שתבואו אתם לכאן כי הולכת להיות לי תערוכה משהו משהו משהו יהההיי

נשיקות וגעגועים

אפרת

אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון

ימין ושמאל רק חו"ל וחו"ל - מכתב #10,(שנייה לפני הטיסה לסן פרנסיסקו .סוף ינואר2011  יום שישי בלילה.

---

ימים די מהפכים עוברים עלי בזמן האחרון, אני מתחילה להרגיש בפרינסטון ובניו יורק, באמת בבית ונראה שהגלגל שלי מתחיל לזוז אחרי כמעט חצי שנה של עבודה מאוד אינטנסיבית בעיקר בלנסות ולהבין איפה אני? מי נגד מי?  מתי? מה? למה? וכמה? ואיך? והאם? ואחרי קצת תקופה שהיה בה גם סוג של פרידה או אבל מסוים, שאינו דווקא עצוב,ממה שהיה לי לפני שעברתי לגור כאן, העבודה שלי שאהבתי מאוד, חברים טובים טובים ואהובים שלי, מכרים, קולגות, המשפחה שלי...כל החבילה הזאת, שהרכיבה את החיים שלי ,נמצאת (לא רק גיאוגרפית) רחוק ממני עכשיו ,במקום חם מתוק ומופרע(נראה שישראל משתגעת?!?!) ויקר לי עד מאוד מאוד! אני עזבתי והלכתי רחוק רחוק וזה מורגש יותר ויותר ככל שעובר הזמן, שום דבר בזה הוא לא אסוני או דרמטי מידי, זה הרי לא שמישהו מת, או שאיבדתי קשר עם העבר שלי, אלא שפשוט אני מתמקמת בעולם אחר לאט לאט, יותר ויותר, וכל הפרספקטיבה וכל הפרופורציות המוכרות כל כך, משתנות. התחושה הכללית  שמלווה אותי לאורך הדרך הזאת, היא שקורה דבר גדול ומעניין שמשנה אותי ומגדל אותי בצורה שלא הכרתי קודם, בעצם אני קולטת כמה השינוי שעשיתי בחיים שלי,ראשית בזה שהתחתנתי עם דן ושנית בזה שעברנו לחיות כאן לשנים הקרובות ..ומי יודע?... הוא שינוי עצום בגודלו,אני לא חושבת שתפסתי עד כמה, עד לאחרונה. ופתאום זה מתבהר לי ,ומובן לי יותר, ואפשרי בעיני הרבה יותר.וזה קרה גם מהר משציפיתי, יש בזה מצד אחד המון המון שפע מנטאלי.ומצד שני, זה מגדל תחושה של סכנה, אולי סוג של פחד לאבד...(אבל זה, כמו שאומרת הרפואה, סימן שטוב בחיים).

השבוע נפתחה תערוכה קבוצתית בניו יורק בה אני משתתפת, זוהי התערוכה הראשונה שלי כאן וצפויות לי עד הקיץ עוד שלוש וגם השתתפות בסדנא (אל תשאלו איך זה קרה כל כך מהר?!?!שוק!, כנראה שכשהייתי כה מרוכזת ועסוקה בהתאקלמות שלי כאן  ובניסיונות להניע את הגלגל שלי כאן ,יצא שיריתי כמה חיצים טובים) טפו טפו טפו. כשיש לי דד ליינים אני בן אדם יותר מרוצה, ויותר שמח בחלקו באופן כללי. אז כיף לחזור לעשייה וכיף שיש על מה לעבוד ומפתיעים אותי המקומות בהם היצירה שלי משתנה כתוצאה מהמעבר הנה והמקומות בהם היא נשארת בעצם אותה שפה שאני רגילה לדבר בה...מלבד התערוכה שנפתחה השבוע שבה אני מציגה את העבודה "אני זאת שהמציאה את הגלגל הזה" 2009 , כל הדברים האחרים שאני עובדת עליהם בימים אלה, הם פרויקטים חדשים לגמרי ,מייד אין אמריקה וזה תהליך אחר לגמרי ,מאוד מסקרן בשבילי.ואני מאוד מברכת עליו.

נאו לט מי גיב איט טו יו אין אינגליש / פתיחה במבטא אמריקני-(חוויות מהפתיחה שהייתה ביום ג').

התערוכה שבה אני משתתפת , נפתחה ביום שלישי השבוע, בגלריה במנהטן שנקראת     http://csvcenter.com/2005/about.htmcvs- SotoVelez Gallery

זו גלריה שהבעלים שלה הוא פורטוריקאי, והם קיימים כמרכז תרבותי,ללא מטרות רווח משנת 93, יש להם כמה מבנים במנהטן. זה מקום מאוד, מאוד, מאוד, פרינג'י שמתקיימות בו גם הצגות והקרנות של סרטים,  הוא לא מזכיר ולא דומה לשום דבר שיש בארץ,סוג של ביזאר אמיתי,מארגנת התערוכה או האוצרת(למרות שהיא לא ממש אצרה) היא בחורה חביבה מאוד מארגון שנקרא

   http://circlearts.org/-Circle arts

שפועל גם הוא ללא מטרות רווח בהפקה של אירועים בעיקר בתחומי  מיצג ואמנויות הבמה ,הם מקיימים אירועים כאילו רדיקליים או כאילו פרינג'יים, אבל לא באמת..., מה שהפך את כל החוויה שלי שם להזויה במיוחד ,כי אני לא ממש רגילה לאיך שהם עובדים, וכי לא בדיוק נהייתה לי איתם שפה משותפת, וכי אני קצת מושכת למקומות אחרים בעבודות שלי, לא יודעת...בכל מקרה זה היה כיף מאוד מאוד להכיר אותם ולעבוד איתם,אם כי אני חושבת שהתוצאה הסופית, התערוכה כולה יצאה די חלשה,אבל אני בתקופה של הרבה הרפתקאות ממילא ,אז למה לא!

הנושא של התערוכה הוא בתרגום הכי פשוט:עבודות שמבטאות את האופן שבו האמן ירצה להיזכר לאחר מותו

מכאן הסיבה לזה שאני מציגה שם את הגלגל, "אני זאת שהמציאה את הגלגל הזה" 2009-הנה קצת תמונות מהפתיחה:

http://picasaweb.google.com/efratkedem/ImTheOneWhoInventedThisWheel2009?feat=directlink

אחד מהדברים המצחיקים שקרו לי בתערוכה הזו שכנראה קיבלתי הודעה על כך שאני משתתפת בה כשהייתי בקוסטה ריקה, וכנראה שמחקתי את אותה הודעה בין כל המיילים כשחזרתי בטעות,מה שגרם לזה שבעצם שלושה ימים לפני הפתיחה, ביום שישי לפני שבוע, הבנתי שאני משתתפת בה, כי קיבלתי את ההזמנה להפצה+הודעה שעלי לבוא לתליה ביום ראשון. העניין הוא שהייתי כל כך מופתעת, כי לא היה לי שום מושג שזה הולך לקרות החודש,זה דובר בתחילה על סביבות מאי, והגלגל המקורי בכלל נמצא בישראל, היו לי שלושה ימים שרובם סופ"ש לנסות לשלוח את הגלגל לכאן בדואר, וזה כמובן לא היה הגיוני בכלל, אז פשוט רצתי לניו יורק, לסטודיו של אילן דוד של דן(הוא הפסל אילן אברבוך)יש לו שם את כל המכונות והציוד ,קניתי שני גלגלי אופניים ועשינו יחד תוך שעה אחד חדש, זה ללא ספק ירשם כאחד הרגעים היותר מגוחכים בקריירה שלי, אבל יצא לנו טוב מאוד ,אפילו יותר מוצלח מהמקור. ויש סיכוי שאולי הגלריסט הפורטוריקאי יקנה אותו, ואז זה בכלל יהפוך לאגדה קורעת בעיני!:-)

באירוע הפתיחה היה יין גרוע והייתה בחורה שעשתה מיצג בתחתונים, איך לא? זה כרגיל קצת הביך אותי שרוקדת שם מישהי חצי ערומה כשבחוץ 0 מעלות, מולה ישב בחור שניגן משהו בגיטרה ולא כל כך הבנתי מה זה , אם זה מיצג? או הומלס טועה?, שמחתי ממש על כך שלמרות שאני לא ממש מכירה שם אף אחד ,הגיעו (מהצד שלי) עשרה אורחים מכובדים, חברים יקרים-חדשים, מעכשיו, וגם כמה מן העבר המשותף והטוב, במדרשה שנמצאים פה גם. אחד האמנים שמציגים איתי שם ,שהכרתי רק בערב הפתיחה התעקש להסביר לי ,שהוא רואה בגלגל עם השפיץ סוג של שד עם פטמה חלודה, ושהוא חושב שהעבודה שלי היא מידי ארוטית לטעמו...אני חושבת שהוא היה סוטה ושיכור ושהציור שלו הכי מכוער בעולם. לאמנית המסכנה שרקדה בתחתונים הצעתי כוס יין, והיא דווקא הייתה חמודה,והחלפנו טלפונים,למרות שאני קצת חוששת שלא יהיה לי על מה לדבר אתה אז אני מקווה שהיא לא תתקשר... ,היה שם עוד אמן, החמוד היחיד בחבורה שמו קן, גם היחידי שאני זוכרת את שמו, העבודה שלו הייתה נחמדה מן סוג של מכרמה מפחיות אלומיניום, אהבתי את הרשרוש של זה..וזהו בערך! אחר כך הלכתי לשתות בירה ולאכול צ'יפס עם גבריאלה חברה שלי מימיי המדרשה שבאה לפתיחה ועם דן וזה היה כיפי.הרגיש מאוד טבעי כל העסק וסה"כ באמת היה דומה לפתיחה באיזה חור בפלורנטין נגיד ,רק שזה היה באנגלית.

הימים האחרונים הם ימי סוף הסמסטר הראשון של דן וכל יום יש כאן מסיבות בבית של מישהו אחר, זה מאוד כיף,(למרות שאנחנו לא מפסיקים לאכול וזה קצת מדאיג, כנראה שזה קשור לזה שנורא נורא קר כאן עכשיו ולא מפסיק השלג!!!) היום כולם טסו לחופשה, ואנחנו מסתלקים בבוקר לסן פרנסיסקו  יוהו...(לא אשכח לשים פרח בשערי),

http://www.youtube.com/watch?v=OdvCqUguIh8

והנה עוד קצת תמונות מהאירועים האחרונים מסיבות סוף סמסטר,סופות שלגים,פגישה עם עינבלוש שבאה לחופשה מהאיטי, ויומולדת לדן דן:

http://picasaweb.google.com/efratkedem/ZrViJ?feat=directlink

נשיקות והחלקרח

באהבה  וגעגוע אפ

אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון

 ימין ושמאל רק חו"ל וחו"ל- מכתב מפרינסטון המושלגת מאוד מאוד מאוד

לפני שבועיים בערך חזרנו מחופשה בקוסטה ריקה, כנראה שזה המקום היפה ביותר שראיתי בחיים שלי,עד כה, וכנראה שזה המון, ושזה מספיק, ושאין מה להגיד על המקום הזה יותר מיזה שיש בו דבר מה, יוצא דופן בכמה שהוא יפה! יש בקוסטה ריקה משהו לא עשוי, וכמעט הכול טבעי שם, זה נשמע ספירטואלי, אז אני אעצור את עצמי בזמן, אבל אני מתכוונת לזה! ברור שאני יכולה לנסות לתאר את היופי הזה במילים, אבל זה יצא לי ספירטואלי ואקספרסיבי מידיי ולא בא לי להתחיל להגזים בתיאורים, כי זה לא יהיה מספיק מעניין לספר על היופי... אז יש תמונות במקום ,הנה:

קוסטה ריקה

http://picasaweb.google.com/efratkedem/CostaRica2010?feat=directlink

http://picasaweb.google.com/efratkedem/CostaRica20102#

אז שם היה כיף חיים ממש. ג'ונגלים, ים, שמש, קוקוסים, אננסים, חיות ויערות עננים. פתאום היה  לי קיץ וראיתי דולפינים והזעתי ושחיתי באוקיינוס הפסיפי, והבנתי למה קוראים לו ככה, כי הוא שקט ולא גלי בכלל,נדמה לי שהמים בו יותר מלוחים, אבל זו תחושה אישית,לא בדקתי את זה מדעית......ברור (לפחות במקרה שלי ושל דן...) שכשנמצאים בסוג של תנאי גן עדן, המוח עובד שעות נוספות על לברר איפה הקץ',מה בכל זאת לא בסדר?, איפה מסתתרת השערורייה, מה עומד מאחורי המקום הפראי והטוב ,היפה והתמים הזה, לא יכול להיות , סתם ככה, חייבת להיות בקצה הראש מחשבה ביקורתית, טורדנית שתרכך קצת את העונג, אז ברור כמובן שמצאתי אותה....וברור איך לא?!? שאמריקה קשורה לזה, קוסטה ריקה הייתה בעיקר ג'ונגלים וחופים ויערות גשם ועננים וחיות  בר ופרא, אבל האמריקאים חיפשו מקום זול לגדל בו עוד בננות כי כנראה, כמו תמיד אצל האמריקאים, הם פשוט רצו עוד! לא היה להם מספיק בננות, אז כיסחו חלק נכבד מאוד מאוד מן הג'ונגלים ומיערות הגשם ונטעו מטעי בננות (עיין ערך-רפובליקת בננות) שם מעבידים בתנאי רעב עבדים מקומיים שעובדים שם בעיקר בעבודה ידנית בשעות מופרזות ובשכר משפיל. כל אזור החופים הוא סוג של מעבדת תיירות משומנת ומשגשגת (ומאוד מאוד כיפית אני מודה) דן מצא דרך לגרום לעצמו להרגיש טוב בקשר לכל זה, בכך שהוא הצהיר שלפעמים לא אכפת לו להיות בננה ושיתייחסו אליו כמו לבננה..., שם בחופים בצד הקריבי של קוסטה ריקה, המקומיים עושים כסף קצת יותר טוב, בעיקר כאלה שניחנו ביכולות מדהימות לזהות איגואנה ממרחק של כמה קילומטרים שוכבת על ענף בגובה השמש באמצעות משקפת.

ביום האחרון נסענו לשדה התעופה בסן חוזה, הגענו לטיסה חזרה בזמן (בשונה מהיום הראשון שבו איחרנו לטיסה ונאלצנו לחכות שמונה שעות בשדה התעופה ניוארק בניו ג'רזי).רק שהפעם הטיסה שלנו לא הגיעה- היא בוטלה,והסתבר לנו שבזמן שתפסנו שמש קוקוסים דולפינים וקופים, הייתה סופת שלגים היסטרית שגרמה לסגירה של כל שדות התעופה בחוף המזרחי, אז לא ממש יכולנו לחזור הביתה.והיו לנו שתי בחירות אחת להישאר עוד ארבעה ימים לפחות בסן חוזה ולשרוץ בים,או לטוס ליוסטון טקסס, הלכנו על אופציה ב'- טקסס. בחיים לא חשבתי שאני אדרוך שם,אפילו לא היה לי דימוי של המקום הזה במח, אבל זה הרגיש כאילו הרווחנו עוד מקום לבקר בו, אז טסנו לארבעה ימים ליוסטון , בירת טקסס, יוסטון היא עיר לא תיירותית, מאוד משרדית, היא נראית כמו עיר שכולה גורדי שחקים, יפים דווקא,הבנתי שמה שרץ שם, זה שיש להם הרבה נפט,  ובעקבות זה יש שם הרבה עסקני נפט,הדבר התיירותי היחידי שהיה אפשר לעשות שם זה בעצם שני דברים, אחד ללכת למרכז המבקרים של נאסה וללמוד הכל על החללית הראשונה שנחתה על הירח והכול אודות "יוסטון ווי האב א פרובלם.." להיות בסרט אור קולי מרגש על החלל ,לעשות סימולציה של חללית ,קצת שיעור באסטרונומיה לכתה ג' , ולהתלהב מהעובדה שזיהיתי בתמונה את אילן רמון ז"ל, והדבר השני ,שופינג, אז זה מה שעשינו, וזה היה כיף לי.

הנה תמונות מטקסס-חבל שלא קניתי לי מגפיי בוקרות ואוברול ג'ינס

http://picasaweb.google.com/efratkedem/HUSTONTEXAS#

כאילו מתוך הרגל משונה הלכנו לברר מה רץ שם מבחינת אמנות, אז ההמלצות שלי הן כאלה- יש שם את הרותקו צ'אפל- הקאפלה של רותקו, זה מקום יפה מאוד, מבנה מעניין, ביקשו מרותקו עבודות במיוחד למקום-אז הוא צייר חמישה טריפטיכים של משטחי צבע שחור /ושחור כהה/ ושחור בהיר...,הופתעתי לראות אנשים עושים מדיטציות מול ציורי ענק של רותקו. נו,שיהיה. ועוד דבר ממש קרוב לשם ישנו אוסף מניל, זה אוסף אמנות מרהיב ומחמם את הלב, זה לא יאמן מה שיש שם, יש שם הההכככככל, זה מקום שהוא הפתעה גמורה,תערוכה נהדרת! אז אם תקלעו פעם לטקסס לכו לראות את שניהם כדאי לכם. זה היה כיף.

• http://www.rothkochapel.org/

http://www.menil.org/

בסוף נגמרו גם הארבעה ימים בטקסס,ואני אזכור את יוסטון כהפתעה ממש מגניבה ומקרית,חזרנו הביתה לשדה התעופה בפילדלפיה כי רק שם פתחו את השדה, זה היה מפרך והזוי כי נחתנו לארץ לבנה ומושלגת בדיוק ההפך מהשבועיים ומשהו שעברו אלינו בקוסטה ריקה וטקסס, אז מאז בעצם יורד כאן  המון שלג והוא לא מפסיק וקר בטירוף וזה נראה ככה-

http://picasaweb.google.com/efratkedem/PRINCETONChristmasFirstSnow2011#

אבל זה לא  נורא כל כך,כי חם בלב! וגם כי זה מהמם! וגם כי זה תירוץ לא לצאת מהמט או מהמומה יום שלם! וגם כי אוטוטו אנחנו טסים לעוד חופש בסן פרנסיסקו....!

טו בי קונטיניוד

סנסירלי יורז, בסט

אפרת

אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון

זאת העבודה המדליקה ביותר שמוצגת עכשיו במומה

אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון

ימין ושמאל רק חו"ל וחו"ל# -6- מכתב ממני ומענבל טימור

--------------------------------------------------------------------------------


ענבל טימור ,החברה הכי טובה שלי בעולם,לקחה את עצמה ואת כל האומץ לב שלה ואת הנשמה והנדיבות האינסופיים שלה ונסעה להאיטי, היא עובדת שם. חשבתי שזה יכול לעניין הרבה אנשים, מה שהיא עושה שם, אז התכתבנו, כדי לשתף.

 עינבי מה שלומך?

הי חברה יקרה, שלומי קצת מותש. זה קורה כמעט כל יום לקראת סופו. עכשיו 22:22 ואני עייפה מאוד. אני גרה בכפר בגודל בינוני. השמש שוקעת כל יום סביב השעה 17:00 ומחשיך פה ב17:40. כשמתחיל לרדת החושך - מגיעים היתושים. הסיבות המדומיינות שלי לעייפות הקיצונית הם החושך, היתושים והיום שקדם להם. לפעמים כבר משעה 19:00 בערב אני סוגרת את הבאסטה. תשמחי לדעת שלפני יומיים חברת החשמל ההאיטיאנית (ADH) חיברו אותנו לחשמל הארצי ואני יכולה להשתמש במזגן שלי בחדר – זה עוזר נגד יתושים בעיקר. אז עכשיו אני בחדר שלי, הוא קריר מהמזגן וזה מעודד,חשוך (אין לי אור מישם שמאז שחברת החשמל חיברו אותנו המנורה שלי בחדר לא עובדת, אי אפשר ה כ ל ביחד, או מזגן או אור :)) אני שומעת מוזיקה מרגיעה וזה פתאום מייצר אצלי תחושה שאני אולי במקום אחר. במיוחד כי אני כותבת לך, ואת קרובה שלי ממקום אחר ויש לנו מרחב משותף של הבנה ואהבה. פתאום אני קצת פחות עייפה.


איך הגעת להאיטי?
הגעתי להאיטי אחרי שהבנתי שאני רוצה לצאת מהארץ לתקופה. לחוות את העולם מנקודה אחרת. חשבתי בהתחלה לסוע לטייל ולצייר חשבתי לעשות זאת בספרד. באותה תקופה ציירתי הרבה בפחם שחור ועלה בי רצון לחקור את השחור. רציתי להרחיב את היכולות שלי ולהכיר את השחור לעומקו. חשבתי על השחור מבחינת חומר, אולם גם משום ששחור הוא מצב מנטאלי לפעמים. אני מתכוונת למצבים בהם מרגישים נורא רע, שהכל שחור וסתום ואין מוצא. רציתי להסתכל לתוך השחור ,מתוך ידיעה שאין מוחלטות שכזאת, ושהראייה שלי נושאת עיוותים. 'אני רוצה לפתוח חלל בתוך השחור'. ומתוכם ניתם להשתנות ולראות אחרת. רציתי להבין את זה ממש בעצמי ולא רק להכיר בזה כרעיון שאני רוצה לאמץ לעצמי. כי יש הבדל בין רעיון לידיעה. בכל אופן הבנתי בשלב מסויים שאני לא רוצה לסוע לחופשת ציור או טיול. הבנתי שאני רוצה לעשות משהוא שיהיה משמעותי בשבילי וחשבתי על עבודה עם אנשים, ילדים אולי. שבוע וחצי אחרי שהבנתי זאת הגיע אלי הידיעה המשונה שיש אירגון בהאיטי שמחפש אנשים לעזרה בהקמת בית ספר. שלחתי קורות חיים, חזרו אלי , הייתי בראיון, התרגשתי מאוד והחלטתי די מהר שאני נוסעת, אחרי שבועיים הבנתי שהתקבלתי, חודש אחר כך הייתי על המטוס להאיטי.
למה נסעת?
היה קליק.


עם מי את עובדת? אני עובדת באירגון בקומי , זה אירגון שהיה מעורב בהקמת שני בתי ספר בבתי סוהר בהם היו כלואים ילדים משנת 1996. אחרי רעידת האדמה, הם יזמו והקימו ביחד עם בחורה ישראלית שהיתה פה עם משלחת ההצלה הישראלית, 14 בתי ספר אוהלים במחנות פליטים. בתי הספר האלו היו הצלחה. מתוך העשייה הזאת האירגון גדל מאוד והשנה הם פתחו 2 בתי ספר בנויים וקבועים שמטרתם היא לאפשר לילדים ללכת לבית ספר ולקבל חינוך הוגן ואפילו טוב. בית הספר מסובסד מתרומות והתשלום הוא סימלי בלבד. המטרה היא גם להשגיח על בית הספר מקרוב ולבנות תכנית שמשלבת העשרה ולא רק לימודים יבשים.
ספרי חוויה מסעירה..
ערב אחד יצאתי מהבית במטרה לתת מתנה לזוג דיסק עם תמונות שצילמתי בחתונה שלהם בכפר. האישה היא משהוא מיוחד, היא שופעת וולגריות: במראה בדיבור בנוכחות. היא קצת כעסה עלי כי לקח לי זמן די רב עד שצרבתי לה את התמונות על הדיסק כדי להביא לה. בכל פעל שהיתה רואה אותי ברחוב היתה צועקת לי מרחוק – עינבל!!! ומזכירה את העניין, ובצדק. בכל אופן הלכתי אליהם הביתה, הבית דחוס ביותר מפוצץ תמונות על הקירות והמון המון חפצים. למען האמת זה בית שסוג מסויים של צלמים יריירו עליו ריר מתקתק שעושה צליל של ואווו איזה אנשים מוזרים ומיוחדים, תראו איך הם חיים. בכל אופן ברגע שהגעתי אליה התחיל פתאום מבול מטורף, שנייה לפני זה שום כלום. הדרך חזרה הביתה נהפכה לאתגר של 5 דקות הליכה ברוטב מים. שאלתי אם יש להם מטריה והם הוציאו משהו שהיה די ברור שלא ממש יעזור במבול הזה. בכל אופן, היא, עם מן שמלת פיגמה ירקרקה יצאה איתי ללוות אותי החוצה, כנראה חשבה שמחכה לי אוטו. אז התחלנו ללכת ביחד במבול וזה לא היה לי כל כך נוח שהיא מלווה אותי, אז אמרתי לה בקראולית משובשת : תלכי הביתה אני ארוץ מכאן, אמרתי תודה התנתקתי ממכסה המטריה והתחלתי לרוץ בספיד הביתה. אפילו שזה לקח פחות מדקה הגעתי רטובה מאוד.אחרי כחמש דקות בעוד אני מורידה נעליים וגרביים יש דפיקה בדלת, אני פותחת, היא עומדת שם בפתח, עם המטריה המגוכחת שלה כולה ספוגה מים, עם קפקפים ועיינים שמביטות עלי, אני לא מצליחה לפרש את המבט. למה היא באה עד פה? הכותנת הירקרקה שלה שקופה והיא בלי חזיה, וולגרית רטובה, קצת פחות וולגרית. ואני נמסתי לאור המחווה הלא ברורה.


ספרי חוויה הכי מפחידה?
אני כותבת לך בהמשכים, עכשיו כבר יום אחר ושבוע אחר מהזמן שבו התחלתי לענות על שאלותייך. כרגע חזרתי מהופעה- מסיבה, שבאופן עקרוני היא אירוע מאוד מאוד כיפי ומעניין, עם מוזיקה ריקודים הרבה אנשים, תרבות, אמנות. מה שקרה שם כרגע הוא שבזמן ההופעה, כשהחלל דחוס מאוד באנשים מקפצים ורוקדים, התחילו שני גברים ללכת מכות. בפעם הראשונה הייתי ממש ליד, מיד זזתי הצידה, זה הפחיד אותי. בפעם השנייה הייתי ממרחק, וראיתי על מראה שתלוייה על התקרה שמתחילים שוב ללכת מכות ליד הבר. שוב התחלתי לזוז אחורה, עוד אנשים מסביב התחילו להיבהל ולזוז. ואז נשמעה יריה. פק. ושקט. לא צרחות ולא כלום. כולם בורחים החוצה. לא ראיתי מה קרה כי ברחתי. אחכ הסתבר לי שאדם אחד ירה באדם אחר, שנהרג בסופו של דבר. מזל גדול שהיו שם שוטרים (אני לא יודעת אם הם באו לבלות או לסקור את הסביבה) והשוטרים אולי מנעו שזה להתפתח לעוד יריות. המהפך הזה בתוך הערב היה קיצוני ומפחיד.

ספרי חוויה הכי עצובה..
יש הרבה חויות עצובות. אני אספר לך על רגע מעורבב. באחד מהימים הלכנו לצלם ווידאו קליפ לחבר מוזיקאי, סילה. צילמנו בשכונה שלו שהיא בעיר התחתית. בחלק מהקליפ השתתפו ילדים, רקדנו איתם והיה ממש ממש שמח. תוך כדי שאנחנו שם, מצלמים, נהנים, צוחקים, ילדים, אני קולטת מהצד צעקות, מפנה את הראש 45 מעלות ורואה לידי שוטר כופת אישה, היא משתוללת כנגדו, הוא מעיף לה סטירה וצועק עליה שתרגע. היא נראתה לי מושפלת נורא. כאב לי הלב והראש שלי המציא כל מיני סיפורים על מה קרה לה וחווית ההשפלה התעצמה. שוב כאב לי הלב מאוד. בשבריר שנייה הפכפכות משמחה ואושר לבושה השפלה וכאב, וכל הזמן הם המשיכו להתקיים זה לצד זה. העירבוב משונה.

ספרי חוויה הכי שמחה..
זה מאוד משמח לפגוש אנשים חדשים. זה מאוד משמח לשמוע מוזיקה, זה משמח לראות ילד ממציא משחק, זה משמח ללכת לים. זה משמח להצליח לנהל שיחה ולהבין מה נאמר בה.

ספרי על הקשר עם הילדים..
יש המון ילדים פה בכפר, הרבה מהם הולכים לבית הספר שלנו יש חבורה מסויימת שבאה אלינו הרבה ויש ילד אחד יחיד ומיוחד שנמצא אצלינו המון כמעט כל הזמן. קוראים לו בנטיקולה שרי, יש לו 5 אחיות ואח תינוק אחד. והוא ילד מוכשר ביותר. לפעמים גם נגמר לי כל הכח ואז אני לא מסוגלת לראות אותם בכלל. יוצא לי הרבה פעמים לטפל בילדים שנופלים נחבטים וכו, וכל ההתעסקות הסמי רפואית הזאת מאוד מזכירה לי פיסול. לנקות למישהו פצע, לתכנן לו חבישה, לעזור לו לשנות מצב. אני דואגת לילדים ואני אוהבת אותם.

איך את מרגישה את הזהות שלך כאמנית שם? אם בכלל?
זאת שאלה מעניינת ומצויינת. הזהות שלי כאמנית היא כמובן דבר שמתפתח ומתגלה ככל שאני עוברת עוד יום ועוד יום בחיי. זהות האמנית שלי מתחבאת הרבה פעמים. צורת העבודה שלי היא ספיגת חוויה לאורך זמן מסויים, ואח"כ שימוש בתוכן של אותה חוויה כדי ליצור.
בהתחלה מאוד שמחתי שאני מאוד עסוקה פה בדברים מאוד יומיומיים ואין לי זמן לחשוב או לתהות יותר מידי, שהם דברים שזהות האמנית שלי עושה לי בדרך כלל. אבל עכשיו אני יכולה להגיד קצת יותר מזה. אני יכולה לראות כמה יופי יש במסוגלות ליצור, ביכולת לראות דברים באופן שונה. אני רואה איך זה משפיע על הסביבה ומה החשיבות שבזה. האמנית שבי מוקדשת בשנה הזאת לילדים, לפתיחות, לעשייה משותפת, לאתגרי תקשורת ושפה, להתגברות על חסמים. אני מתקשה להגיע לזמן פנוי שבו גם יש לי כח כדי ליצור כמו שאני יודעת. זה לא מבהיל אותי בכלל משום שיש לי ביטחון שיגיע הרגע בו תהיה לי פניות לכך, ואין לי שום בעיה להקדיש זמן מסויים לעשייה שהכיוון שלה שונה. יצא לי להכיר פה גם גלריות, קצת אמנים, השטח נפתח בפני, שבוע הבא אני נוסעת לראות ארט באזל במיאמי, מעניין איך זה יהיה. מעניין איך יהיה להיות פתאום במדינה נורמאלית. זה לא יאמן שמיאמי זה רק שעה וחצי טיסה מפה.

איך את מרגישה את הזהות שלך כמורה/מדריכה שם? אם בכלל?
אני לא בדיוק מורה מדריכה באופן הרגיל. מה שאני כן מרגישה שאני עושה לפעמים זה לתת הזדמנות לאנשים להכיר בכך ולראות שהם יכולים ומסוגלים, זה קורה כשאני מעיזה לעשות דברים ליידם, זה קורה שמעודדים מישהו ומאמינים ביכולת שלו. זה ממש עוזר לחייך, לתת תשומת לב. לעניות דעתי אלו דברים שעוזרים לבנות אדם חזק, ביטחון עצמי לנסות דברים, יכולת להיות בתקשורת עם אחרים וכו. מה שאני לומדת פה באופן מאוד בולט הוא לבקש מאחרים עזרה וליזום.

למה /למי את הכי מתגעגעת?
אני מאוד מתגעגעת לחיים פרטיים שאין לי פה. אני מתגעגעת לחיבוקים. כמובן שלמשפחה האהובה שלי ולחברי היקרים


מה את חושבת לפני שאת נרדמת?
רב הפעמים אני מאוד עייפה ונרדמת מייד. לפעמים אני חושבת על יום למחורת ואיך הוא אמור להתארגן, לפעמים אני שמה לב לדברים שמציקים לי ולא התייחסתי אליהם במשך היום, אני משתדלת להתבונן על מה שהיה ולדמיין את מה שיהיה.


מה את חושבת על העתיד אם בכלל?
 אני חושבת על העתיד במונחים של האיטי, בזמן האחרון. אנשים עם הרבה תקווה בלב אומרים שתוך 15-20 שנה יהיה פה שינוי משמעותי. אני לא יודעת איך זה אמור לקרות, אבל יש לי תחושה די חזקה שיהיה פה שינוי, וזאת תהיה הפתעה לכולם.


מה את חושבת על העבר אם בכלל?
העבר יכול להשתנות דרך הווה (אם נאפשר לו) והופך כך לעתיד חדש.

מה המאכל הכי טעים שאכלת לאחרונה?
נוטלה, אננס, פאפאיה.


איזה ריחות חדשים הכרת? איזה ריחות חסרים לך?
הכרתי ריח חדש של אורז שרווש הריח שלי לא מחבב. הכרתי ריח סבון אבוקדו, חסרה לי המרווה שאני אוהבת לשרוף.
איך נראית לך או בעיניך ישראל מהאיטי?
היא לא כל כך נראית לי למען האמת. נראה לי שעוד כמה שבועות אחזור להסתכל. באופן עקרוני מה שמאוד בולט לי הוא שברור שגם לישראל יש המון בעיות, אבל תמיד היה לי קושי להתעניין לעומק בבעיות של ישראל, אני לא יודעת למה, אולי סוג הבעיתיות, אולי כי אני משם אולי כי זה מעצבן ומפחיד אותי לפעמים, אולי כי יש בי רגשות מעורבבים. וכאן אני סקרנית מאוד מאוד ומנסה להשיג כמה שיותר פריטי מידע כדי לבנות תמונה של המצב. אולי כי אני חדשה פה. וזה מעניין מאוד לחקור איך מצב של מדינה עם פוטנציאל מדהים הפך להיות כזה מחפיר.

מה את רוצה מתנה ליום הולדת?
אני רוצה אומץ ויכולת לגדול, אני רוצה סבלנות ומשמעת עצמית. רוצה להיות מסוגלת לצעוד מעבר למה שנדמה לי שהם המחסומים שלי. אני רוצה שותפות לב, הזדמנויות רבות לראות ולהכיר את העולם ואת האנשים שבו. לפתוח עיינים חדשות על העולם: על החלל הזמן והתוכן שעוברים בי. רוצה לנוע איפה שנדמה לי שאי אפשר, רוצה לגלות עוד ועוד – אני רוצה תמיד להיות אוהבת וסקרנית. ברור לי שאלו בקשות גדולות – אבל בכל זאת יומולדת 30, אני מרשה לעצמי .

מתי את באה לבקר אותי פה?
בסוף דצמבר פוצקית. תודה על החשיפה, אתם מוזמנים לקרוא בבלוג שלי:http://timormama.wordpress.com/

אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון

והפעם- פרסומות:

עוד:
http://video.yahoo.com/watch/8232223/22712135
http://au.video.yahoo.com/watch/4234170/11373709