סיפור שסיפר לי תומש על החוג שלו "חוג המצחיקולים":
הכל התחיל בהצהרה "אני ממש מצחיקול" ובהדגמה של פעילות מצחיקולית -צחוק ערמומי ופראי. אני מאד השתכנעתי מהמחווה המצחיקולית וביקשתי לדעת עוד על כישורי המצחיקוליות. "אני מצחיקול מספר טריליון"- "אתה לא מתכוון מספר אחד, מקום ראשון??" -"לא!!!!!!!!!!!!!!!!!! אצל המצחיקולים זה הפוך". מסתבר, שלתומש יש חוג מצחיקולים, בו צוחקים על הכל. כל דבר יכול להיות מצחיק, לדוגמא- מנורה! (צחוק פראי) (גם מצידי כמובן) או, דגל ישראל (צחוק מתגלגל), כי מה זה קשור לזה? וזה מה שמצחיק. וכמובן העובדה שחג העצמאות עבר, אז מה קשור דגל? ("אני אוהב את חג העצמאות, גם את? אני אוהב... את חג הקיץ"). אבל, למרות ההתאמנות, מסביר תומש, אי אפשר ללמד את זה כי זה מהלב. לעומת זאת, מקבלים גם מבוגרים אז אני יכולה להתקבל לחוג.
הסיפור ממשיך ותומש מפרט על ההרגלי המצחיקולים, שיש להם מעין ממלכה בה כל מפתח הוא גביע עם יהלום וזהב, והבגדים מקטיפה עם קצת נוצצים אבל לא הרבה כי זה לא יפה. אגב נוצצים, כשהוא רואה את הפנינים שמשובצות בפדיקור שלי, הוא שואל אם זה גדל אצלי ככה. הלוואי.
בחוג המצחיקולים יש חוקים אחרים, השעון מקולקל כי הוא מטושטש, אבל למצחיקולים לא אכפת כי הם יודעים כמה שעות יש ובכלל לא אכפת להם. "הם גם לא מתקלחים!" - "אז הם לא מסריחים?" אני שואלת, "לא כי הם אף פעם לא יוצאים החוצה, אז הם לא מזיעים". ומה הם אוכלים? "הם אוכלים... חומו... לא!!! הם אוכלים לחמנייה. עם קטשופ. ונקניקיה. וסלרי. ככה. כי זה
בריא". ובעוד הוא אומר סלרי, אני, כמובן משכנעת את כולם ללכת לטוני ווספה.
וכך, אחרי שהוא עוזר לי לרדת מהאוטו (כן כן, הוא בן 5), ומדגים הליכה מצחיקולית, (לאחור, כמובן), אמחנו חולקים פיצה ומיץ. ולחשוב ששעתיים לפני זה בכלל לא הכרנו. הלוואי שהיה לי חוג כזה.
