המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

אי אפשר לא להרגיש שנאה אל הדמות הזו שנמצאת מעבר לבר, הרי לעזאזל, כל דבר בה נראה מושלם, והחיים שלה הם בטח הדבר הכי קל שאפשר לדמיין. ואם צריך להיות כנים, ולנטוש לרגע את ההתנשאות שצריך לבלוע מדי בוקר כמו תרופה, כנראה שהדבר הכי טוב בעולם זה להיות פריס הילטון. אני הייתי מתחלף איתה בשניה. העובדה שאנחנו לא כמו הדמות הזו מעבר לבר, עם העבודה שלה, ועור הפנים שלה, שהקינאה בה מחליקה את החטטים שלו, והדירה שלה – זה בעצם דבר בלתי נסבל. אבל צריך סבלנות, ובעיר הזאת עוד מעט יגיעו כמה מילים, קצרות ואכזריות, שיבהירו מחדש איך באמת נראה היום יום שלה, ובאופן מפתיע, ודי בלתי רצוי, יהפכו את התיעוב לרחמים, למבוכה, לחרטה. פתטי.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

אם אתה הולך לטיפול פסיכולוגי, ובינינו – כל אחד צריך ללכת לטיפול פסיכולוגי, אתה יודע שעדיף לא לחשוב על מה יצא לך מזה בטווח הקצר. זה לא תהליך שכדאי למדוד אותו מהיום למחר. במקרה הטוב, בעוד שלוש שנים תדע אם הצלחת לשנוא את עצמך קצת פחות. וצריך לקרוא בקול גדול וברור אל מפגיני העולם הערבי ולהגיד להם שאנחנו יודעים איך הם מרגישים. היינו שם בעצמנו, לעזאזל! כמוהם עשינו מה שלא ידענו איך לעשות מתוך מצוקה וחוסר ברירה, וכמוהם לא ראינו תוצאות מיידיות ועמדנו להתייאש. אל חשש, יש להגיד להם, את ההשלכות האמיתיות של מה שהם עושים נוכל להבין רק בעוד הרבה זמן. כמו שאת ההשלכות של ההחלטה לשתות בירה אחת היום אנחנו לא עומדים להבין בעוד כמה שעות בודדות. זה לוקח זמן, אנחנו יודעים, היינו בדיוק במצב הזה בעצמנו.  

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

הודעה לעיתנות: משרד התיירות ביוזמה בינלאומית לתמיכה באיקאה

אזרחי העולם צופים בדאגה בשידורים החיים ממוקד החירום בצומת פולג, ומתגייסים בהמוניהם ליוזמת שר התיירות סטס מיסז'ניקוב לתמיכה באיקאה. עם היוודעה על השריפה שכילתה את מרכז הריהוט האהוב, קטע השר מיסז'ניקוב את ביקור בקפריסין והחל בסבב שיחות עם עמיתיו בממשלות העולם, שמיהרו לתת כתף למאמץ השיקום הציוני.

משלחות מכל העולם כבר בדרכן לארץ, בשיירה אווירית הכוללת אלפי רהיטים וכדורי בשר, שתרמו צרכני איקאה מרחבי הגלובוס המזועזעים מהנזק שנשקף אליהם ממסכי הטלוויזיה. אי נעימות קלה קרתה למשלחת מאריתריאה, המונה שני נציגים, אשר נעצרו במעבר הגבול בסיני, לאחר שסחבו ברגל, על גבם, שני שרפרפי EGIL אדומים – אחד מלהיטי השנה החולפת בישראל שעתה הפכו לאפר ואבק. עם זאת, בתיווך משרד התיירות הצליחו השניים להגיע לעצרת התמיכה ההמונית שנערכה אמש.

אזרחים המעוניינים לסייע לשיקום החלום המשותף לריהוט חיינו, מוזמנים לתרום את רהיטי איקאה אשר ברשותם – כולל מצעים, כלי מטבח וצעצועי ילדים. לתשומת לבכם: מלאי שידות הקש IMBYN מסיבי בננה כבר שוחזר בזכות תרומה נדיבה של חוג ידידי איקאה בשבדיה.

לפרטים נוספים אפשר ליצור קשר עם קמב"ץ פעולות השימור וההצלה, דב ירוחם, בפייסבוק: http://www.facebook.com/profile.php?id=100002051213095 או באימייל: ikeadov@gmail.com

המדור של דנה לב ויובל אביבי: משהו אחר כבר אמור היה לקרות עד עכשיו

הימים מתרוממים לאט בחודש דצמבר: כל שקיעה היא מוות קטן.

המעבר מנובמבר לדצמבר מסמן את הפעלתו של שעון איום ומאיים, ספרות אדומות שצונחות למטה כמו מתכוננות לשיגור פצצה אטומית. במעורפל אפשר לזכור איך המסע לעבר ה31 בדצמבר היה פעם כמו היום הראשון של חודש יום ההולדת: כל כולו חלומות על פאייטים ותוכניות איך השנה, סוף סוף, נשלוט ברחבת הריקודים במקום להביט בה מהצד. ופתאום – ממש בשנה אחת וספציפית – הוא הפך מחגיגת ההיוולדות לחשש מהקץ.

זה ההיפך מבדידות: אפשר לזהות בעיניים של הזרים שמהלכים מסביבך ברחוב את החיבור החדש שמאחד אתכם, המכים על חטא, בין כל אלו שעדיין מתעוררת בהם ההתרגשות, המועדת לכישלון, מהתקווה הבדויה להתחלה חדשה.  

הדבר היחיד שזהה בעוצמתו לטרגדיה של דצמבר הוא התקווה של ינואר.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

אתם אולי חושבים שזה אסון, אבל הוא נראה כמו מישהו שקם בבוקר אחרי התאונה, הסתכל על חצי היד שנותרה לו, חבושה בלבן, תכריכים של איבר זומבי, על התפר, ואמר לעצמו: "איזה מעולה". לפני התאונה הוא היה הכי רגיל, היחיד שיושב בשולחן הומה בבר ושותק. ועכשיו? הוא זה שמסתכלים עליו באלכסוני מבט נבוכים, לא מסוגלים שלא לנעוץ מבט למרות שזה לא מנומס. והרי זה ישראל, מיליון גדמים כבר יש כאן והציבור היה אמור להתרגל, לא? אבל לא. הם מסתכלים וחלקם אפילו נוגעים, מנסים שזה ידבוק גם בהם. והוא אוהב את זה, מתענג ומתפלש בעיניים של אלה עם שתי ידיים. ירדה לו חתיכה, וזה הפך אותו לשלם.



וההילה הזו, היוצאת דופן, עולה על גדותיה וגולשת ומציפה ומרטיבה גם את כל מי שיושב לידו. כל בנאדם רנדומלי שמכיר אותו הופך להיות ל"ההוא ששותה בירה עם זה שנקטעה לו היד". ואם אתם חברים שלו, תשכחו מחיפושי חניה. הוא תמיד מביא את המכונית, שם אותה באדום לבן מול הבר, מול הפנים של הפקח, אפילו לא טורח לנפנף בתעודת הנכה מרוב שהוא רגיל לזה שמותר לו, כי הוא מיוחד.


ויש את הפוטנציאל האופנתי. בזמן שכולם מסתפקים בלהחליף תלבושות, לו יש את האקססורי הכי לוהט, בארון שלו תלויים סטים של פרוטזות, הוא מזמין אותן באינטרנט ממעצב שבדי שאיבד רגל בתאונת חשמלית בשטוקהולם, ואת החשבון הוא שולח למשרד הביטחון. עכשיו הוא אפילו כבר לא מתבייש מהחברים השמאלנים שלו מזה שהוא היה בקרבי. להיפך, הם כבר יודעים שהוא היחיד שייצא עם זיון מהפגנות בבילעין, לשם הוא הולך עם הפרוטזה האדומה והחולצה של חד"ש, שפעם היו לה שרוולים ארוכים אבל הוא גזר אותם.


ובשולחן לידו הוא רואה בחור נמוך, כמעט גמד, כזה שאפילו הגפיים שלו טיפ-טיפה עקומות מרוב שהוא נמוך. זה הכי ברור שהגמד לא הצליח להפוך את החסרון ליתרון. רואים את זה בזה שהוא מתלהב ליד החברים הגבוהים שלו, מתנדב להיות זה שמביא את הבירה מהבר, משאיר את הטיפ על כולם. והוא? הוא לא שילם על אלכוהול מהיום שנפצע. הוא משלם בסיפורים על אש ותופת ועזה, מנפנף בפרוטזת היציאות שלו בהתלהבות שרק מעטים יכולים להבחין שהיא מלאכותית.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

טוב, השאלה ששואלים כל שנה: איפה הייתם כשרצחו את רבין? זה קל, לא מעניין. בכיכר, נו. נוער מרצ, אוטובוסים של יולזרי מסמי בורקס אל העיר הגדולה, חצי ג'וינט ואיזה רעיון עמום ובידיוני על שלום, ברקע למזמוזים, שכבר אז לא היה בדיוק מה שהטריד אותנו. הכי פיהוק. משעמם אפילו לכתוב את זה. אבל איפה הייתי כשרצחו את גולדשטיין? ואיפה הייתי כשרצחו את כהנא? זה פי מאה מגניב היום, אבל לזה אין אצלי שום זכרון. ואפשר מבחינתי לשים כסף על זה שהרבה יותר כיף היום לזכור את גולדשטיין ואת כהנא מאשר את רבין, הכי האז בין.

כשתפסו את יגאל עמיר, הימין חגג, ואת מה? את זה שהר שפי היתה כוסית. פנטזו על זה שהיא מלטפת להם כמו שהיא מלטפת לעצמה את הצמה, מזיזה אותה בתנופה מהירה מצד ימין של המצח, לצד שמאל, מתיזה אותה על הפנים של עצמה. סוף סוף ראו שלא כל הכוסיות הזורמות הן בשמאל. והיום? היו דב חנין היה משלם לאיזה סרסור כדי שיביא לכיכר זונות רוסיות שהבריחו לארץ בכלוב בבטן האניה, רק כדי שיהיו שם כמה פנים יפות. וכדי להכריח בני נוער להתחבק ליד נרות בוערים, שיהיה מה לשים במהדורה, שמים אימג'ן של ג'ון לנון אחרי שמזייפים את התקווה. כמעט פואטי, "לזייף את התקווה". אבל תתחבקו, מכוערים, ותדמיינו שאתם ימנים מגניבים. אם ג'ון לנון היה חי היום, הוא היה הולך לעצרת של ד"ר גולדשטיין, עם כדורים של ד"ר הופמן בכיס.

לא, הכי משעמם בכיכר. זה לא הרעש והטינופת שהם משאירים שם, זה הפתטיות בזה שביום השנה העברי לרצח רבין, כל מי שמגיע לכיכר מכוער. פלא שאף ערוץ לא רצה לשדר את זה? אבל אם היו נותנים להם גישה לעצרת של גולדשטיין, הם היו דוקרים אחד את השני בדרך. ניידות השידור היו חורקות גלגלים בכבישים ליהודים בלבד בדרך למזרח ירושלים, רק כדי להגיע למקום המפגש הסודי ולהיתקע בפקק של סובארו סטיישן עם שישה ילדים בכיפות סרוגות שמכסות את כל הראש במושב האחורי (ושניים בבגאז').

הימין מגניב גם עם הר שפי בכלא, מי צריך את הבתולה הזקנה הזו היום? סדום ועמורה, זה מה שקורה שם בטח. אנדרגראונד אמיתי, בלב השממה, מאחורי הקווים הירוקים, התקהלות מחתרתית ודיג'יי שמנגן גרסאות טראנס של שירי אריאל זילבר, חתיכים עם חתימות זקן קופצים באוויר. חסידי ברסלב באדום של שיינקין שניה לפני כניסת השבת? זה הכי רבין. לך תתחרה בתל אביב עם מסיבות טבע לזכר גולדשטיין במערת המכפלה, עם צמות קטנות שמתנפנפות לכל הכיוונים, מסתבכות באוויר עם פאות דקות בחום עדין, אקסטזה של תורה וממריצים. חצאיות כנעניות עולות בסיבוב, חושפות טפח מרגש של מכנסיים שמכסות את הרגליים.

ואז אפשר לתת לסטלה לשקוע עדין עדין לתוך השבת, שיירה איטית והלומת זכרון לתוך גבולות 67, עד לשנה הבאה.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

כמעט תמיד צריך טרגדיה ברקע. נפשם של האנשים הכי פשוטים מתרוממת לגבהיה הרמים ביותר עם איזה אסון קטן. כלומר, לפחות בעיני עצמם. אדם פשוט, חולצת פוליאסטר כחולה, מכופתרת, שרוולים קצרים, כתם ביצה על הדש, סנדלים חומים. צועד ברחוב, בדרך לעוד מכתב רשום שיש לשלוח, או מכתב רשום שיש להוציא. בכל מקרה – לדואר. או, אם אין מכתב יוצא או נכנס, לקופת חולים. לפתע, התרגשות זעירה מעוררת לחיים: צלצול טלפון, רטט חשאי במכנסיו, ומענה לתפילותיו: הנה קרוב מת, אולי קרוב מאוד, וסערה מתחוללת, ויש לפרום רגשות ולתפור אותם מחדש, ותחרה חדשה, מצולקת, נרקמת מסביב ללבבו. ונדמה לו שכל חייו עד כה, דואר, קופת חולים, צליל המתנה בטלפון, היו ציפייה לרגע המוות המכונן הזה, יריית אקדח המזניקה אותו לחיים חדשים של יצירה פרועה, של צחוק מתגלגל בחדר עבודה עם הצלחה קטנה, אבל הו-כה-משמעותית, ערבוב צבע שנפתר, מילה שמצאה את מקומה הנכון במשפט, תו שירד חצי שורה בעמוד ולפתע מנגינה חדשה, מדויקת יותר, התקבלה לעולם.

בקרב משפחתו הוא מנסה לשמור על חזות מכובדת, מציג לראווה את החזה השמוט, את שיערות האזניים, את החטטים, לא מסגיר את קרני השמש שמתפרצות מתוכו. אולי לבן שיחה אחד, איש סודו, הוא לוחש, כבר בשבעה: "אצלי כבר משהו אחר, החיים קצרים מדי, אתה מבין?", ומקבל בחזרה איזה הנהון אטום, מאכזב, המסמן את סופה של שותפות הגורל הזו עם אותו אידיוט שאינו מסוגל להבין את גודל המאורע. ניסיון נוסף אצל אדם חכם יותר, אבל קרוב פחות, מתקבל במבט של בוז משולב בגערה ש"זה לא הזמן ולא המקום", אבל זה כן הזמן וכן המקום, בשבילו. הרי המת כבר רואה את רגבי האדמה מלמטה, דרך תכריך לבן, הזמן והמקום שלו די קבועים מעתה ועד איזה נקודת זמן בלתי נתפשת, עכשיו תורו של מישהו אחר. שלו.

ואז מגיעים לילות קדחתניים, ניסיונות בלתי נלאים, הירואיים, להשיג את ההשראה המהירה ממנו. ותקתוק מקשים, או לחישת מכחול, או פריטה זהירה, מתלבטת, הססנית, כמעט מתביישת, על מיתר. ותחושת הצלחה, והישג, ושמחה, איזה רגש חדש ומצוין, זכרונות שלו מגיל ילדות קמים, איזה כיף משתולל, כמו ירידה ראשונה במורד מגלשת מתכת, הרגליים המבצבצות ממכנסיים קטנים קצת נשרפות מהחיכוך, ילד אחר היה בוכה, אבל הוא צוחק. ומראה להוא, מראה לאחר, מניסיון נזהר לציין את האירוע שהניע אותו בגילו המתקדם לכבוש את האמנות. ויש אפילו תגובות מעודדות: זה נותן ביקורת בונה, הערות מחכימות שמעידות על בחינה מדוקדקת של היצירה, לא סתם עוד ניסיון שטחי לפטור את היוצר. אחר מספק התפעלות, ללא ספק מהסוג האובייקטיבי והכן. התרגשות. הנה – מעגל החיים. הזבל של אחד הוא האוצר של האחר, מעז יצא מתוק, שמשון הגיבור, עוף החול, תקומה וגבורה.

והחיים, מה הם? סטירה. ועוד סטירה. ומי שהתרגל לסטירות, יודעת כל עובדת סוציאלית בעיירת פיתוח - או גם בשכונת יוקרה, החיים אינם מרחמים על איש – מתמכר. ומי שצועד ברחוב, פוליאסטר, ביצה, מכתב רשום, לא יוכל בלעדיהם, לא יתרגל למשי, משרת, משמושים. ואז החיים, אותם חיים שלאלף אלפי עזאזל ירו באקדח, הזניקו במירוץ הדימיוני, כוס אימם, נתנו תקווה, סיפקו השראה, מרצ'רצ'ים את המכנסיים, שולפים כפתור, מפשילים והופ, משתינים. ככה, על הראש. מכתבי דחייה. זלזול ממסדי. זעם יוקד, תחושת קיפוח. אולי אפילו מכתב תשובה זועם למכתב הדחייה, אגרוף מלבין מפרקים על השולחן. אבל חוסר תועלת! אבל מלחמה בתחנות רוח! אבל רק פטרוקציה עוזרת פה! פנקס אדום! גלי צה"ל! זונות! פנתרים שחורים!

אז מה, יהיה עוד יוצר למגירה? יובל כאחד האדם, צאן שהגעתו לטבח לוקחת בממוצע 75 שנה ככה? לא, הוא יתקומם. את אפלטון קרא, מי שראה קרני שמש לא יסתפק עוד בצילם על קירות המערה. יוסיף וישלח, יתדפק על דלתות, יקבץ נדבות, יאסוף תרומות וישחר לקרנות. וכבר הוא אדם אחר, הלוא. קנה נעלי ריצה, הפסיק לעשן, עדשות במקום משקפיים, שוקל ניתוח השתלת שיער, מכחכח בגרונו מול המראה, נואם ולא שוכח להודות, בנימוס, לאלו שראויים לתודה ומודה בקור אכזר, שכבר עדיפה עליו התעלמות, לאלו שאינם ראויים לתודתו. וגל שני! ושליחות והתרגשות ועורך ומשפץ ושוב נדחה.

וייאוש. ואקדח. אולי כדורים. חבל? זה קצת מיושן אבל יכול לעבוד. סכין גילוח, למי אכפת מהלכלוך, לא הוא ינקה. ומעשה. בחירה אקזיסטנציאליסטית. וימים שחולפים, וצלצול טלפון בכיס של אחר. רטט אוורירי אך נועז בחלציו, טלפון חכם. והנה, מוות. ורגשות מותרים ונקשרים. תמיד יש טרגדיה ברקע.

אז ביום ההולדת השלושים שלו, זבולון קנה אקדח. הטרגדיה באה והלכה, הלילות נטולי השינה היו כבר מאחוריו, התרגשות, דחייה, הוא מכיר את התרגיל, הוא הרי כתב את ספר ההוראות. וזה כבר גיל שבו אפשר לשקול לכאן ולכאן את ההישגים שכבר הוחמצו ואת אלה שיוחמצו בעתיד, ולראות לאן נושבת הרוח המהבילה, המסריחה, וללכת לכיוון ההפוך. אקדח, מרגיש אמיתי, כבד ביד, נצרה נעה ב-90 מעלות: מצב 1, הדק נעול. מצב שני, פלא! הדק נע אחורה, מגיב לאצבע הלוחצת, קליק. רצה לעשות רושם גדול.

אבל מה, אקדח מים. זבולון, איך לומר, הוא פחדן. זרזיף מים פושרים מהברז בכיור מכים ברקתו.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

מגיל צעיר זה הוא שמסודר. הרי הוא הגיע לעיר ראשון, מכל החברים שלו, וישר נפל נכון: הכסף, הקשרים. הוא היה זה שפונים אליו בשאלה: "אחי, יש לך כיוון?". בחיים לא הייתם תופסים אותו בלי. לא שהוא עישן כל כך הרבה, ממש לא, ככה בקטנה, רק בערב שאכטה או שתיים, לנקות את הראש, או לסדר את הראש, הז'רגון השתנה עם השנים למרות שהוא נשאר בדיוק אותו דבר. וגם היובש לא הזיז לו. בזמן שכולם נקרעו עם סיוטים חדשים בלילות וכאבי שרירים הוא בחר בין שני סוגים של ירוק או חום. הבחירה, זה הכוח, שלתושבי תל אביב בכלל אין ברגיל. מעשנים הרי מה שיש. לא הוא.

וזה הרגיש לו כל כך נכון, הסידור. באותה מידה שמעולם לא קיבל לא בראיון עבודה, מעולם לא פוטר, לעיתים נדירות שמע "לא מעוניינת" מבחורה בבר, בדרך כלל בנמל. החיים נפלו לרשת שלו, לא הוא לרשת שלהם, כמו שקורה לכל כך הרבה אנשים בעיר הזו. והוא לא ריחם עליהם. יש פה, טען, קפיטליזם של הנאה: כדי שהחיים שלי יהיו מושלמים, לעשרה מוזיקאים וונאבי צריך להיות ממש חרא. אלה החוקים. ומבחינתו, זו היתה בחירה שלהם. הרי שיכור בביוב, מבחינה חברתית גלובלית, נמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות. אם אין שיכור בביוב גם אין מליונר צעיר בדירת גג בדיזנגוף.

ואז, כוס אומו, אלה שחיים בשולי החברה שוב בגדו בו. ההוא נעצר, ההוא פרש וחזר בתשובה, ונגמרו הכיוונים הברורים מאליהם, ונפתחה עונה קשה, מייסרת, של הידפקות על הפתחים. ממש ככה הוא הרגיש: מה קרה שהוא, הוא, יתחנן אצל החברים שלו בשביל קצת חשיש מהנגב, חרא של גמלים? והמכה הכי קשה היתה שהחוקים השתנו. הוא היה כל כך הרבה זמן מחוץ למשחק הרכישה, שהוא כבר לא ידע איך עושים את זה נכון. כמו גבר שהתגרש אחרי 20 שנות נישואין, ונאלץ להתרגל לכך שהאפשרות לסקס תלויה מאוד בביצועים שלו בכל ערב נתון, על מגרש משחקים חדש, עם סט כללים שהומצא אחרי שהוא תלה את הנעליים (למרות שהוא ידע, ממערכות היחסים הארוכות שלו, שגם בזוגיות הסקס תלוי בביצועים באותו ערב בלבד). והוא גילה שסוחרי הסמים, כמה זמן הוא לא גילגל את המילה הקשה הזו על הלשון, השתנו.

הוא הרגיש כמו בוועדת קבלה למועדון גולף מיוחס בצפון-מזרח ארה"ב. החבר שלו, שברגיל הוא לא היה חולם לבקש ממנו עזרה, חזר אליו ואמר: "האיש רוצה לדעת במה אתה עובד. ואיפה אתה גר. ובן כמה אתה. הוא לא רוצה להסתבך". ומה, את מידת הקונדום שלי הוא לא רוצה לדעת? ניסה להתבדח, אבל החבר נשאר רציני. "לא, אחי, הוא לא מקבל כל אחד". מתעצבן כבר, מרגיש איך המחסור מתחיל להשפיע לו על מערכת העצבים: האיש פאקינג משלם לבדואים להעביר שקים מסיני, כאילו, מה, הוא מפחד להסתבך עם גורמים שליליים? "שניה, אני חוזר אליך".

כמו בחורה מאוהבת, נשבע לכם, יושב ליד הטלפון ומחכה לצלצול המאשר. והנה צלצול, אבל לא, סאחתכ, שוב הטלמרקטינג של סלקום. אני לא מעוניין בחבילת גלישה! הוא כמעט צורח, והנה עוד צלצול והחבר, קצת נבוך אבל גם קצת מאושר, איזה חיוך חד בקול שלו, "מצטער, אח שלו, האיש לא רוצה". מה לא רוצה? "הוא לא מקבל כרגע לקוחות חדשים". הוא נדחה. לא התקבל. פעם ראשונה.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

זה לא שהכיסא נוח. אתם יודעים שלא: זה שמלפניך לוקח אותו עד הסוף אחורה, לך לא נעים לעשות את מה ששנוא עליך לזה שיושב מאחוריך, חיקוי העור הזול מחמם ונדבק לעור גם ב-20 אלף רגל, הברכיים לחוצות, העקבים מתמלאים בדם. וגם בשאר הפרמטרים העלייה למטוס היא לא הנאה גדולה: התינוק שצורח, הדיילת העצבנית, הדוס שמתפלל, הסרט שראית כבר לפני חמישה חודשים ביס פלנט ועכשיו רואה שוב, ספויילרים רצים לך בראש, על מסך חמישה אינצ', שלא לדבר על הגזים שמצטברים, שת"פ אכזרי של אוכל תעופה ולחץ האוויר בגובה הזה. המצב, אי אפשר להכחיש, יכול להיכלל תחת הקטגוריה של "לא נוח". אבל הרגע הזה של השקיעה במושב המטוס הוא רגע של רגיעה. עד לרגע הזה הכל יכול להשתבש, ממנו והלאה הכל בטוח. מהרגע שצירוף אירועים שלפני דקה נראה היה כבלתי אפשרי העלה אותך למטוס, על אף שהדרכון עשוי היה שלא להיות בתוקף, על אף שאי אפשר באמת לסמוך על כרטיסים אלקטרוניים, על אף שהדרך לשדה התעופה עלולה להיות פקוקה – מהרגע הזה שלוות נזירים מתיישבת עליך. מעכשיו – הכל יהיה בסדר, אתה כבר בדרך.

אין דבר שביר כמו הביטחון בכך שדברים לא יכולים להשתבש: עצם המחשבה על הדבר שאינו יכול להשתבש מוביל למערבולת של אפשרויות שבהן האירועים ניצבים לפתע על מחט דקה, מסתובבת, בלתי יציבה, והאפשרות שהם יפלו לחצי הרע נראית פתאום אפשרית מאוד, מדי, ובצורה הנוראה ביותר. שכחה של משחת השיניים הופכת למוות בתעלה זרה, לצד כביש זר, בעיר זרה. המחשבות האלו רצות במוח של כל מי שיושב מסביב, למרות הסרט המצחיק, למרות פוטנציאל הדיוטי פרי, למרות מועדון הסקיי-היי, עד כמה שמימוש הפנטזיה הזו אינו באמת שייך לעולם של אנשים כמונו.

והרגע המאיים ביותר בנגיעת הגלגלים בקרקע הוא ההבנה הבלתי ניתנת להכחשה שחזרת הביתה, ואילו רק דברים השתבשו קצת יותר בדרך לכאן, היית יכול להמשיך את החופשה שלך לנצח. הפחדים בעלייה למטוס בדרך לחופשה הם התקוות בדרך חזרה: אולי הדרכון לא תקף, אולי אאחר לטיסה, אולי הכרטיס לא יתקבל, ואאלץ להישאר כאן, במקום שבו הכל עדיין אפשרי, שבו הזרות היא נכס. אין עיר שאתה רוצה לעבור אליה יותר מזו שהרגע עזבת, והנחמה הקשה, הקרה, בדרך חזרה, היא הידיעה ששוב לא ניסית.

הלמות הלב של הנוסעים מצטרפת לניגון חרדה קולקטיבי, אפשר ממש לראות את הקצרים החשמליים מפמפמים בעצבים של כולם, הורידים מתמלאים, הנשימה מתגברת, החגורות מתהדקות, גב הכיסא מיושר, מגש האוכל מקופל, היכונו לנחיתה.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

אם אין סמים- לא כותבים !

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

מה זה בכלל אומר, הסמל הזה של התפוח הנגוס? שיש חתיכה שחסרה במוצר שפעם היה מושלם וטבעי? או אולי זה התפוח המורעל של שלגיה, צונחת תשושה וחיוורת על רצפת עץ בבקתה מבודדת בלב יער אפל, שעה שהגמדים, השומרים עליה בדרך כלל כל כך טוב, עסוקים בכריית מחצבים טבעיים ממעמקי האדמה? ואפילו, אפשר להמשיך ולשער, אולי זה אותו פרי גן עדן, שיש האומרים שהיה בכלל תאנה אבל נחרת בזיכרון היודאו-נוצרי האוניברסלי כתפוח דווקא, שנמסר בפתיינות על ידי נחש פאלי במידה, נתקע בגרונו של הגבר ודן אותנו לחיים של אנושיות בזויה, מתאמצת, קשה כל כך.

נקבה צרכנית אחרי נקבה צרכנית שנכנסת ולוקחת, ומתפתה לחיים של צלילים הרמוניים, עולם חדש של אפשרויות שמציע השלב הבא: השלם שנחתך בפס מושלם, כאילו לייזר וזכוכית מגדלת שימשו את החותך; הרעל המבוסם, הנחשק, שמסיים את כאב החיים הרגילים באותה בקתה בחברת אותם גברים שיוצאים לאותה עבודת כפיים כפוית טובה ומייסרת יום אחרי יום, חולמים על התעשרות מהירה אך מזיעים את דרכם לטובת מישהו אחר, רחוק מאוד; החיים האמיתיים, לא גן עדן ולא בטיח, ויתור על חלום העוועים של עונג תמידי ומוחלט תמורת הבטחה קלושה לאותנטיות, מומצאת לא פחות.

והגברים! מדברים על זה ומדברים על זה ומדברים על זה, ומציתים סיגר ולוגמים וודקה ומתבדחים על חצאיות קטנות מדי ועל נשים שכפופות להם. ומזיזים אצבעות במהירות כדי להעביר את התמונה הזו באחרת, ומעבירים מהר את התמונה ההיא שלשאר הגברים אסור לראות – לא כי היא מראה איזה עירום נשי שנקלע למיטתם אלא בגלל שהיא מראה את קוטן האיבר.

  

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

יום על המדרכות המבעבעות של ת"א, והעובדה שהצעדים קטנים ומחושבים היטב לא עוזרת: הטיפות המלוחות מפלסות תלמים מתאדים במצח הבוער, החולצה מחוטטת כתמים קטנים כהים. כשהשמש שוקעת מסכי המונדיאל מבצבצים מהדירות, זועקים תוצאות ומהלכים מפתיעים, מתרגשים יתר על המידה, מתכסים נתזי רוק וגרעינים. ירוק זרחני מציף את החושך הכבד, הלח, שעומד מולו בדרך לצעד הבא.

אין דלת שאפשר להיכנס בה, אין אסלה שאפשר להתיישב עליה – כולם בבתים, צמודים זה לזה, מדליקים עוד סיגריה, והרחוב המתקרר לאט מדי כמעט ריק. הלחץ הולך וגובר באזור החלציים, אף שצריכת הנוזלים היום, במיוחד היום, הייתה הרבה פחות ממספקת. העצבים מתלהטים, הצעדים מתרחבים וכשבבר מונעים את הכניסה כי הנוחיות שם היא ללקוחות משלמים בלבד, והמשקל העודף בכיס אינו מאפשר להיות מהסוג המשלם, ההליכה הופכת לריצה כמעט, צעדים תזזיתיים, מחוסרי סבלנות, גומעי שלוש-ארבע אבני רחוב בבת אחת תוך לכסוני מבט אובססיביים לחצרות. צעדים מסרבי התעכבות בדרך למציאת הפינה החשוכה, המבודדת מספיק להתפרקות.

הומלס ישן ברחוב, מכוסה דפים שחורים של חינמון, עיתון בתשלום משמש ככר. לפתע כבה האור, נעלם המשולש הצהוב שמעליו, אם היה פיכח לא היה מצליח לישון ככה כשעדיין דלק. אבל זו הזדמנות, עיתונים מכסים כמעט כל שעל מאחורי הספסל, מנפנפים במידע שעליהם. שחיתויות יש שם, גם חדשות טובות בעמודים הפנימיים האחוריים.
הוא שולף את הזין שלו מהר, בלי לפתות את החגורה והכפתור בכלל. רק זורק למטה בידד רוטטת את הריץ'-רץ', מסיט הצידה את תחתוני הטנגה מטריקו, יש חור לא קטן בלחי שמאל של התחת, צמוד לגומי העליון, אבל הם כל כך נוחים ומוכרים שלא יותר עליהם כל כך מהר. הזרם מתחיל עוד לפני שהספיק לייצב את הזין שלו, רק במזל הוא לא מרטיב את עצמו. אפילו בחושך הוא שם לב שהשתן שלו כהה נורא, כל כך צהוב עד שהוא כמעט חום. שניה אחר כך הנוזל עתיר הריח פוגע בפנים של שחקן שחור בתלבושת צהובה, אחד מכוכבי ברזיל המודפסים על מדור הספורט של הארץ, המדווח בהתרגשות על משחק שקרה לפני יותר מ24 שעות. למרות שהוא רוצה פרטיות הוא פולט אנחה קולנית. הוא אוהב כדורגל לראשונה בחייו.

כשהוא מחזיר בחופזה את הזין לתחתונים הוא מביט בלחץ מסביבו, לראות אם מישהו קלט את מה שעשה הרגע, ולא שם לב שהטיפה האחרונה מכתימה את חזית התחתונים. 

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

מצגת שהכנתי עם תמונות של פנדות בתוספת גארי ג'ולז מבצע את "עולם משוגע".

בסדר, אז אף פעם לא ציפיתי שיהיו כל כך הרבה צפיות, אבל כדי להוסיף קצת אינפו על הסרט....

יצאתי עם בחורה אחת בזמן שהכנתי את הוידיאו הזה, גרנו במרחק כמה שעות זה מזו והיא תמיד התבדחה והייתה אומרת שהיא פנדה עצובה בכל פעם שהייתי צריך לעזוב כדי ללכת בחזרה הביתה.

היא גם אהבה לנגן על פסנתר, ופעם ניגנה את השיר הזה. אז לקחתי את השתיים והכנתי את הוידיאו.

כן, זה באמת לקח המון זמן לאסוף את כל התמונות, ולכל אלו שמחפשים אחריהן – לכו לphotobucket.

תודה על כל התגובות, רובן היו מתגמלות לקריאה.

לגבי כל האחרים, אני לא יכול שלא לצחוק לנוכח הטיפשות....

שוב תודה על כל התגובות.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

זה התחיל מרגש בהיר וטהור של נקמה, נטול מחשבה אמיתית על העלול לקרות. כמו שרצון לנקמה אמור להיות. האנשים שחתכו אותו בכביש, חנו בכפולה רק לשניה ותקעו אותו, צפרו לו בעצבנות עוד לפני הירוק. והמוניות. מכל הגלגלים שחיממו את האספלט, דווקא אלה שבילו עליו הכי הרבה זמן היו הכי פחות מודעים לאתיקה של התנועה. כמו גנבים הם התענגו על הכוח שבאדישות של זה שנמצא כבר 14 שעות על הכביש. הכובעים הצהובים היו לעיניו כמו בד אדום, כמו ספינת דייגים עזתית.

זה לא היה קר בכלל, בניגוד לאימרה, זה היה חם ומלא חימה. בלי מחשבה ובלי תכנון הוא יצא עם הטרנטה לרחובות הצרים של העיר, וחיכה עד שמאחוריו נסעה מרצדס מפוארת צהובת גג. הוא נזכר בסטיקר שראה פעם על מונית, "אתה משלם את אותו הסכום – תתעקש על מרצדס" והתרגש לקראת מה שהוא עומד לעשות. בבת אחת הוא לחץ על הברקס עד לעצירה מלאה, משאיר רווח מעבר למכונית פלוס סיגריה והפעיל איתות כפול. במקרה הכי גרוע – שריטה, ולמרצדס זה יעלה יותר.

לצפצופים הזועמים הוא הגיב במבט אדיש למראה, שהסתיר לב מקפץ ועורקים מזרימי אנדרלין. כשהוורידים של נהג המונית איימו להתפוצץ וכבר לא היה צריך לקרוא את שפתותיו הנעות בשביל לדעת מה הוא צועק מאחורי הזכוכית האטומה, הוא הושיט יד לאה, של אדם שמסרב לקחת ללב את עצבנותם של אחרים, והניע אותה קדימה לאט, כאומר, "עבור, אחי, עבור. אני פה לכמה דקות". הוא ציפה שהנהג יבין את הרמז, יעבור בקושי רב, אולי אפילו יגלול את החלון החשמלי ויברך אותו במילים קשות. זה לא מה שקרה, והוא יודע שזה אשמתו, אבל במצבו הנוכחי, הדומם, אין לו אפילו ממי לבקש סליחה.

יד שעירה מעוטרת גורמט זהב רחב חוליות יצאה מחוץ לחלון המונית, פתחה את הדלת מבחוץ, הוציאה רגל בג'ינס, גרב לבנה ומכנס טיפה קצר מדי. במראה קשה היה לראות את הידיים הנעות, רק את הכרס המתוחה נעה לכיוונו, באיטיות של מי שנחוש לגרום נזק. כשהוא הביט שמאלה מהחלון הפתוח (המזגן מקולקל ואין כסף לתיקון) כבר היה מאוחר מדי, הברזל היכה בו במצח.

ואז הכל החשיך.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

1. ברחוב יש פיקוס, אותו המקום שבו הצביעו כל תושבי כיכר מסריק עד שדרות בן ציון, כולל, ולשם באים לאסיפות ההורים החצי שנתיות של כיתות אל"ף עד ו"ו. המונית עוצרת, דלת נפתחת, אלוף העולם יוצא.

2. הריח. האוויר כמו מכה בעת הכניסה. אחרי כמה שניות, הריח כמו נעלם, אבל הזיכרון שלו, בשניות הראשונות, עדיין נשאר. קשה לסבול את הריח הזה, שעומד שם כבר כמה שנים.

3. המזרונים הצבעוניים מחוברים זה לזה. בצד ימין, חבלי טיפוס; בצד שמאל, סולמות עץ; ממול, סל מתכוונן; מאחוריו, בריסטול, שאריות מהתפאורה לחג; על המזרון, כתם זיעה ולידו זוג רגליים עומדות, במכנסי בד לבנים.

4. זו רק הדגמה: בחור עולה על בחורה, מרתק אותה למזרון הירוק, היא מתנשמת, מתקשה לזוז, ירכיה מלופפים סביב מותניו, אצבעות הרגלים שלה נוקשות.

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

תארי לעצמך שעכשיו, במצב שלך כעת, היית צריכה ללכת לעבודה. הרי היית מתה על המקום. את צריכה לחשוב על זה חזק ולעומק: הרגעים הכי טובים שלך הם הרגעים שבהם אם היית צריכה ללכת ולעבוד – זה היה הסוף מבחינתך. הרגעים שבהם את מרגישה שנענית בצורה הכי מושלמת למאוויים הכי עקרוניים שלך – אלו הרגעים שהכי רחוקים מכל בחינה מהדבר שבו את משקיעה את רוב שעות האירוע שלך. את צריכה להתעורר, גברת! או להיפך – את צריכה להתחיל להירדם.

על הצלחת יש: נקניק קופה (מבטאים kopa) שעשוי מצוואר חזיר, 40 שקל למאה גרם. לידו נחה ערימה של חזה אווז מעושן, חתוך לאליפסות (שזה עיגול שמתחו אותו מהצדדים) קטנות שדש שומן מעטר את ראשן – 23 שקל למאה גרם. וגם כמה חתיכות פסטרמה עגל חלב, 23 שקל למאה גרם. ליד הצלחת, שתי קעריות, אחת עם כבד קצוץ, לטעימה על חשבון הבית, ואחת עם סלט תפוחי אדמה, שמגיע ביחד עם צלחת הנקניקים. שתי כוסות של גולדסטאר ושני שוטים קפואים של וודקה.

למרות שאת כבר לא רעבה, את גומרת את הכל. אבל איזה טוב זה! הכולסטרול ממלא אותך מבפנים, גולש על הדם שלך כמו נער חוף ממלבורן, שאין לו שום שאיפות חוץ מלגדל את השיער הבלונדיני השרוף שלו. האלכוהול נדחף עמוק לתוך הסינפסות שלך, כמו כלב חרמן, לא מחכה לאישור או אפילו לאיתות של קבלה ופשוט נכנס, והנה – תחושה משונה מתפשטת באיברים שלך, שמעת שככה בדיוק מרגיש קוק אבל את הרי פחדנית מכדי לנסות, וכל מה שהתחושה הזו זועקת זה שחרור מיוחל מהשליטה. השליטה הזו שהופכת אותך לכל כך טובה ב"מה שאת עושה". ב"עבודה שלך", שהיא הכל חוץ ממה שאת. הרי את פה ועכשיו, בדיוק ככה עם העורקים הסתומים והמוח המשוכך, זו את. מי שמגיעה למשרד כל בוקר היא מישהי אחרת.

מה שמפחיד, זה שאולי זה בדיוק להיפך. 

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

כבר די הרבה זמן שאנשים מחפשים הסברים מדעיים לתנ"ך. כלומר, לא לתנ"ך עצמו אלא בעיקר לניסים ולנפלאות שתקועים בו. לא סתם המילה הזו, "תקועים". כי אם אתה חילוני ומנסה להגיד שהתנ"ך הוא איזו אמת היסטורית, הקטע הזה של סנה שאינו אכל  די שובר לך את התיאוריה. לדתיים, כמו בהרבה מקרים אחרים, אין את הבעיה הזו. מי שלא מאמין באלוהים אבל רוצה להאמין שיוסף באמת הסתובב במצרים עם כתונת פסים ושיחק בפרויד עם המלך, צריך לחפש תשובות אחרות.

התשובות האלה, דרך אגב, הן מצוינות. הן מדעיות אבל הן הרבה יותר מזה: הן מוכיחות שהגנום היהודי היה שם עוד לפני שהיהדות קפצה על עם ישראל. הן טוענות שלא היו פה ניסים, אלא סתם בני אדם ממש חכמים שצפו את העתיד או ידעו להשתמש בטבע לטובתם, הרבה לפני שהעולם המערבי גילה את סודותיו. נגיד, שהרבה לפני שגילו את גלי הקול, יהושע בן נון ידע שאם מספיק אנשים יתקעו בשופרות בכיוונים שונים, החומות של יריחו ייכנעו. או שהרבה לפני שגילו את השפעת כוח הכבידה של הירח על תנועת מי הים על פני כדור הארץ, משה ידע לנבא את הגאות והשפל בים סוף כדי להעביר בחרבה את בני ישראל ולהשאיר את המצרים לטבוע. ולא לאכול חזיר? זה לא בגלל הפרסות והגירה, ובטח לא בגלל החשש מהלגיון העשירי הרומאי אלא רק בגלל שכבר לפני 2,000 שנה הישראלים ידעו מה שעמים אחרים לא ידעו: שיש טפיל נבזי וקטלני בבשר החזיר שיתקע אותך בהפוכה אם לא תבשל אותו למוות. תשאלו את כל הסינים שעד היום לא למדו את זה ואוכלים בשר חזיר נא ובתמורה אלוהים מחטיף להם עם תולעים במוח.

נו, פי מאה יותר טוב מניסים. מה צריך אלוהים כשהמוח היהודי מקדים את העמים האחרים בשישה צעדים ומנצל את הידע הנפלא הזה כדי להביא להם ביד חזקה ובזרוע נטויה? אבל דוגרי, נשמע כמו שטויות. הרבה יותר סביר שמי שכתב את התנ"ך היה בדיוק כמו הסופרים של ימינו: עם דמיון מפותח ומילים יפות. 

או שפשוט היה להם מזל.