רונה שפייזמן בפרוייקט גליטר

טור לג'ין ולביאנקה

כל תיקיי ארוזים, אני מוכנה ללכת.

מכל פעולות ההתארגנות לנסיעה, מלאכת האריזה היא הפחות אהובה עלי.

אולי משום שהיא מציבה מולי מראה, שאינה תמיד נעימה.

ליידי אמיתית צריכה לדעת לנסוע לייט.

כמה זוהר יש במלתחה מחושבת, כזו המאפשרת לדלג בקלילות מקפה של בוקר בפארק, הסתובבות צהריים במוזיאון, מעט שופינג, ערב בתיאטרון וסיום בכוסית פינו-כלשהו בפאב מעודכן, כל זאת ע"י החלפת צעיף אחד, זוג עגילים ורענון הגלוס.

הליידי הזאת כנראה לא ניחנה בתלתלים, הפן המתוקתק שהתקינה במספרה טרם הנסיעה יחזיק מעמד, ובמקרה חירום תמיד ימצא בבירקין שלה איזה בובי-פין קטן שימתן את הפוני שהתשתובב לו במהלך היום.

ואני, באמת, משתדלת להיות כזו.

אני מעלעלת ביסודיות בכל מגזיני הנשים בחיפוש אחר טיפים מוצלחים, מעתיקה לפנקסי כל טו-דו-ליסט שמתפרסם, רצה לקנות את מוצרי המאסט המוזכרים בו ומניחה אותם במגירת הנסיעות שלי, שמלאה בבקבוקונים קטנים וריקים של מוז'י ובעוד שלל ג'אדטים שיאפשרו נסיעה בסטייל.

אבל אז, ברגע האמת, אני מתגלה במערומיי.

פליטה פולניה הסוחבת בתיקה את כל הבקתה, כי מי יודע אם הטיסה תגיע ליעדה ולא תעצור בדרך באיזה אי נידח, מחנה עבודה או עיר שכוחת-אל בה לא ניתן להשיג מטליות לחות בריח לבנדר, שידוע שאין כמוהן, עפ"י רשימת עשרת המוצרים המומלצים לאשת העסקים הצעירה של הארפרבאזר מנובמבר 2007, בכדי להקל את יובש האוויר במטוס.

הדבר היחיד המקשר ביני ובין אותה ליידי, הוא שלשתינו יש בובי-פין בתיק.

לה יש שניים ולי חבילה וקצת.

אני מוצאת את עצמי עומדת ערב הנסיעה, וכל תכולת ארוני זרוקה על המיטה.

קראתי במארי-קלייר שכדאי לארגן את הארון טרם הנסיעה. לעשות רשימת מלאי, להחליט מה לחיים ומה למיתה. לזרוק. לפנות מקום לקניות החדשות.

לזרוק זה משהו שליידי עושה, פליטה לא.

אני נאבקת עם עצמי ומכינה שקית קטנה של טישירטים שחורים מהוהים ועוד חצאית אחת שאלוהים יודע מה חשבתי, ומרגישה שהליידי מתחילה להרים את ראשה. היא מוציאה מהמזוודה את בלילת הבגדים ומכניסה אותם לתיקי בד קטנים, מרובעים, שמיד נותנים לסט המזוודות התואמות תחושה של יעילות ופשטות. היא מכינה בסבלנות וקפדנות בקבוקונים של כל מוצרי הטואלטיקה הבסיסים, מוסיפה שלל מאוסף הדוגמיות המפואר, ואורזת תיק רחצה מהודק.

אני עומדת נפעמת מהמרחב שנותר במזוודה, מרוצה מהאיפוק האלגנטי של הליידי ושלי, ומחליטה להוסיף רק עוד קלאץ' (כי זה לא תופס הרבה מקום), שלושה שאלים (להקפצת ההופעה ברגע) וכמה בקבוקים לא ממש קטנים של מוצרי טואלטיקה (כי הבקבוקונים הקטנים כל כך קטנים).

המרחב נעלם.

המזוודה מלאה בשלושים ק"ג של מוצרים הכרחיים ארוזים בחוכמה.

עכשיו רק נשאר לעשות חיינדלך לדייל הקרקע, ואני עולה לטיסה ללא תשלום על משקל עודף.

אני לא דואגת, נכון  שאין לי (עדיין) בירקין, וחסר לי ביוטי-קייס להשלמת סט המזוודות התואמות, אבל איזה דייל יכול לעמוד בפני תחינותיה של פליטה פולניה המדיפה ניחוחות עדינים של לבנדר?

רונה שפייזמן בפרוייקט גליטר

טור לשמנא ולסלתא

בחלומי אני מרתה סטיוארט.

ללא בעיות המס כמובן. הרי ידוע שאני לא אדם פיננסי ולכן אני מנסה לשמור על יחסיי עם רשויות החוק והגבייה על מי מנוחות, מתוך פחד שיום אחד, חלילה, משהו יקרה ואמצא אשמה במעילה או באי תשלום חוב חניה. באותו יום כל החיינדלך שבעולם לא יעזרו ואשלח בבושת פנים אל המחבוש. אומנם יש צ'ארם בלהיות פורעת חוק, אבל יש לי הרגשה שצמיד המעקב יקצר את מראה רגלי הלא ארוכה ממילא וירחיב את הקרסול, ואם זה אני לא מוכנה להתמודד.

אבל חוץ מבעיות החוק, הכי הייתי רוצה להיות מרתה סטיוארט.

ממטבחי המסודר והמקוטלג, ייצאו שלל מנות, צבעוניות ופוטוגניות. מתנות מעשה ידיי שאחלק לאורחיי ולמארחיי יארזו בניקיון ובחן, תוך שילוב אלמנטים מן הטבע ומחילופי העונות.

גם אני, חצי שנה לפני הכריסמס (או במקרה שלנו חנוכה כי למרות חיבתי העמוקה לגליטר, אני עדיין לא מסוגלת להעמיד עץ נוצץ בסלון. לא שלא חשבתי על זה, ולא שלא התפתיתי וקניתי קישוטים, לתת לחובבת קיטש לעמוד בצד בזמן שכל היקום מעיף על עצמו קונפטי בצורת פתיתי שלג מעודנים, זה אנטישמיות לשמה) אתחיל להתכונן, לאסוף גלילי נייר טואלט בשביל להכין קישוטי שולחן מסוגננים.

בינתיים אני יושבת במרפסת ביתי וממתינה לצלצול התנור.

יצא המקרה ואחי האמריקאי הגיע לארץ לביקור, יצא המקרה והוא לן לילה אחד בדירתי.

אורח בבית, כמו שיודעת מרתה, הוא סיבה להתארגנות, במיוחד אם בעוד שבועיים את תלוני אצל אותו אורח במשך עשרה ימים.

מיד הוחלפו המצעים, כובדה הרצפה, הוצאו המגבות האיכותיות וערמות הכביסה נדחפו מתחת למיטה. המטבח נוקה וניסיתי לשוות לשולחן העבודה שלי מראה של יעילות מאורגנת, בניגוד למראה של סופת הוריקן המתחוללת בין סרטי מתנות (כי רציתי לארוז מתנת יום הולדת באופן אישי המתכתב עם הסתיו), שלל חשבונות (כי אני מפחדת מרשויות החוק) ודי.וי.די מזויפים של הארי פוטר (כי תיכף יוצא הסרט השביעי ואני בעיצומו של מרתון שמטרתו להזכיר לי את כל מה שקרה).

לאחר כל זה החלטתי שמרתה הייתה מכינה גם עוגה.

חיפוש במחברת המתכונים שלי (קלסר משגע של מוז'י, קראפטי ופשוט ובתוכו מאוגדים דפים עם כתב יד ברור ומסודר, מופרדים בחוצצים תואמים לסוגי המנות השונות או קלסר מסוגנן...שלל ניירות לא קשורים הממתינים בסבלנות ליום מיונם), לא העלה דבר, ופניתי לאינטרנט לחפש מתכון חדש.

גלישה מהירה באתרים הידועים ובסוף מצאתי עוגה פשוטה שנראתה לי טובה, משובחת וביתית.

מיד התחלתי בהכנה.

בעצתה של מרתה (ושל אודטה, ושל לילאן קורנפלד, ושל אמא שלי) יש לי מזווה מצויד. הרבה קמח, סוכר ושמן, שיוכלו להחזיק אותי במקרה והגרמנים יבואו, או לשמש להכנת עוגות במקרה שבשער יש אורח. רק חמאה היתה חסרה.

לקחתי את השקית הרב פעמית שלי וירדתי למכולת.

ל', החנווני, קיבל אותי במאור פנים, אני מתה על בעלי מכולת. תמיד מדהים אותי איך בריבוע אחד קטן אפשר להכניס את כל הסופר וששום דבר לא יחסר. אך הפעם לא מצאתי חמאה.

ל' הזיז את גביעי הגבינה, דחף הצידה את מארזי היוגורט, והוציא מאחורי המדף חבילת חמאה של מאה גרם. "שוק שחור" הוא אמר לפרצופי ההמום "יש מחסור בחמאה". הוא הסביר לי (אחרי שהתפלא שלא שמעתי על זה כי זה היה בכל העיתונים, ואני חסכתי ממנו את התירוץ שאם זה לא בעמודי הרכילות או התרבות או מתרחש בחצי הלא עמוס של החודש, אני לא באמת יודעת מה קורה) שעקב גל החום, הפרות נותנות חלב רזה מדי, ולא ניתן ליצר ממנו מוצרים משלימים כמו שמנת, מוצרלה וחמאה. יש מחסור בכל הארץ והוא שומר את האוצר ללקוחות קבועים ומועדפים בלבד "אל תדאגי" הוא הוסיף "לך תמיד יהיה".

תחושת אושר מילאה אותי עקב הכתרתי כלקוחה מועדפת, סה"כ אני די חדשה בשכונה.

בדמיוני הפלגתי לתל אביב של שנות החמישים, עמדתי אצל אותו ל', באותה מכולת, והוא הגניב לי מן המחסן שלוש ביצים וחציל לכבוד שבת למרות שנגמרו לי תלושי הצנע ולמרות מבטי השנאה מצד שכנותיי.

אני לא יודעת איך מרתה היתה מתמודדת עם מחסור, עם מחירי העגבניות ועם הפרות שסובלות מגל חום משל היו אישה אמריקאית חביבה בגיל המעבר, אבל אני ישר ביקשתי מל' ארבע חבילות- אני מוכנה לחיות בשנות החמישים, לדמיין את עצמי רצה לקוקטיות למלא את ארגז הקרח, אני מוכנה לצמצם את צריכת העגבניות היקרות והאהובות שלי ואני דווקא אוהבת חצילים בטעם כבד, אבל מרגרינה, באמת, זה הדבר הכי לא זוהר בעולם.

רונה שפייזמן בפרוייקט גליטר

טור לחשבון ולנפש

כבר חודש שאני בדיאטת קניות חמורה.

זה הדבר הכי לא זוהר בעולם, להיות בדיאטת קניות.

זה נורא כמעט כמו להיות בדיאטה נטולת פחמימות.

כמו ברעותה, גם בדיאטה ללא קניות יש ירידה במצב הרוח בשבועיים הראשונים, תחושת חולשה וסחרחורת, וריח עדין של אצטון נפלט מהגוף. אחרי שבועיים התחושה משתפרת ומתחילים לחוש קלילים יותר ומלאי חיוניות. אחרי חודש נמאס מהדיאטה וחוזרים למסלול הרגיל.

את התוצאות של דיאטת הקניות ניתן לראות רק בחמש עשרה בחודש, בחיוב אשראי.

האובססיביים יכולים לבדוק באינטרנט, אבל כמו שמירי בלקין לא ממליצה על שקילה כל יום, אני לא ממליצה וגם לא בודקת מה קורה באתר.

הסיבה המרכזית היא שאני לא זוכרת את הקוד הסודי. ראשי, המלא בפרטים לא חיוניים, אינו מסוגל להכיל את שלוש האותיות וחמש הספרות (או אולי זה שש ספרות) שהבנק בחר עבורי. חוץ מזה אני מפחדת מקמטי הבעה בגיל צעיר ואני מנסה לשמור על עננת האינטרנט שלי נקייה מגורמים עוינים.

ומעל הכל, אני יודעת שאין לי באמת מה לבדוק את החשבון, בשש עשרה בחודש, ש' יתקשר.

ש' הוא הבנקאי האישי שלי, ואני מחבבת אותו.

זה קצת קיצוני לחבב את הבנקאי שלך, אבל הוא באמת נחמד ובניגוד לבחורים האחרים בחיי אני יכולה לסמוך עליו שבטוב או ברע הוא יתקשר.

הוא גם עדיף מקודמתו בתפקיד "רחל מהבנק" (שאינה זוכה לקיצור שמה, כי רחל מהבנק זה ממילא שם גנרי). "רחל מהבנק" היתה נוהגת להתקשר אלי ביום שישי בשמונה בבוקר, לנזוף בי על שהעירה אותי, ובלי לדרוש בשלומי או להראות סוג של עניין בחיי היתה שואלת אם אני מודעת למה שקורה אצלי בחשבון. מכיוון שלא הייתי מודעת למה קורה אצלי בחשבון, ומכיוון שאני לא בנאדם של בוקר, הייתי נוהמת עליה (בנימוס כמובן) שתתקשר לאבא שלי, והיא היתה נוהמת עלי (בנימוס גם כן) שבחורה בגילי צריכה להפסיק להפנות פקידי בנק לאביה. אני הייתי נוהמת עליה שלא תתערב, שאבא שלי יותר נחמד ממני (בעיקר בבוקר) ושנדבר שוב בעוד חודש.

הריטואל הנימוסי הזה היה מתרחש אחת לחודש חודשיים במשך כל חמש שנות הלימודים שלי ושנת העבודה שאחריהן. אח"כ נסעתי למדינת המלוכסנים, והשתנתי.

למדתי שחשבון בנק צריך להיות מאוזן (כי הפקידים בהונג קונג סירבו להתקשר לאבא שלי), שלא חייבים להיות במינוס תמידי (כי לא מנפקים כרטיס אשראי לכל אחד, ובלי כרטיס זה הרבה יותר פשוט לשמור על תקציב) ושיש מדינות בהן משלמים שכר הוגן למעצבים.

ניהלתי את החשבון שלי ביעילות, שמתי בצד סכום כסף (סמלי, סה"כ הקוסמטיקה כל כך זולה שם שזה פשע לא לקנות, כנ"ל לגבי הטיסות לחו"ל, האוכל, המניקוריסטיות, המסאז'ים ומוצרי הנייר), והייתי מאושרת.

השיחות היחידות שלי עם פקידי הבנק היו שפתחתי את החשבון, אז לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו ופשוט חתמתי איפה שהיה איקס קטן, וכשסגרתי אותו, אז כבר הבנתי קצת יותר וחתמתי איפה שהיה איקס קטן, הייתי גאה באחריות הפיננסית שפיתחתי.

כשחזרתי לארץ גיליתי שרחל קודמה, ואבא שלי הכיר לי את ש' ואת מסגרת האשראי החדשה שלי.

גם ש' מתקשר אליי פעם בחודש, אבל אחרי הצהריים, שזה הרבה יותר סימפטי. הוא  תמיד מתעניין בשלומי, מחמיא לי על עבודתי (מהיתרונות של לעבוד בעיתון כלכלי- פקיד הבנק רואה את עבודתי וחושב שאני מבינה מושגים בסיסים שהוא מדבר עליהם. אני כמובן לא מציינת באוזניו שאני עובדת בחלק הכי לא כלכלי של העיתון, שאין לי מושג על מה הוא מדבר, שאני אשאל את אבא שלי אח"כ מה זה אומר ושאני מרגישה טיפשה),הוא שואל בעדינות מה נעשה ואני מצידי מבטיחה לו שחודש הבא יהיה יותר טוב.

והנה כבר חודש שלם שאני שומרת על משטר.

לא עוד קניות רנדומאליות בסופרפארם, לא עוד כניסה לסטימצקי רק בשביל לבדוק מה חדש או כניסה לחנויות כעורות יחד עם עדר ילדות בנות חמש עשרה בשביל לחפש זוג עגילים. חסל סדר ישיבות ארוכות בבתי קפה, יציאות לא מתוכננות באמצע השבוע והצטרפויות לפרלמנטים למיניהם ששותים אלכוהול בכמות לא הגיונית בטענה שרק כך הם יכולים לכתוב את הטור של יום ראשון.

אני מקפידה להוציא סכום כסף בתחילת השבוע, ולהסתפק בו עד סופו (כמעט עד סופו), אני מחשבת את קניותיי בסופר, אני מביאה לעבודה אוכל מהבית ואני מסתובבת עם בקבוק מים בתיק.

אם רק הייתי מוצאת כובע שהיה הולם את ראשי הגדול ומקפידה להוריד את כל המסקרה לפני שאני הולכת לישון אני חושבת שהייתי סוג של דוגמא ומופת.

במסגרת כל המופת הזה, החלטתי שאני יכולה לבדוק מה קורה בחשבון גם באמצע החודש. מצאתי את המייל בו אבא שלי הזכיר לי מה קוד הכניסה שלי (מתה על האופטימיות שלו) וגיליתי שאני בהחלט במקום טוב יותר. יש אומנם חיובים מתמשכים (מכון הכושר שנרשמתי אליו ואני לא הולכת, מכון הכושר שנרשמתי אליו אחר כך ואני כן הולכת, תשלום למאמנת הכושר שלקחתי בשביל שאני אלך למכון), כמה הוצאות חובה (מספרה וקוסמטיקאית), שתי יציאות מתוכננות לחגוג ימי הולדת, חתונה אחת, מרגשת ויפה, ותשלום עבור מאגר קוסמטיקה קטן שחברתי המתחתנת סחבה עבורי מהונג קונג כי כל כך זול שם שפשע לא לקנות.

כולי תקווה שש' לא יתקשר אלי בשש עשרה בחודש, סה"כ שלושה ימים אחר כך אני נוסעת לניו יורק, ואני לא רוצה שמחשבות שליליות ישפיעו על חווית הקניות שלי שם.

רונה שפייזמן: פרוייקט גליטר



השבוע, לאחר יותר מעשר שנים, מישהו אחר חתך את שיערי.
מערכת היחסים הארוכה בחיי נמצאת במשבר.
ואני לא יודעת אם זו ההדחקה או ההשלמה, אני רגועה ומפונפנת.

מערכת היחסים של אישה עם הספר שלה היא בדרך משמעותית, טעונה וארוכת שנים,
ואני, לייט-בלומרית ידועה, התחלתי את יחסיי עם א' בגיל מאוחר.

עד סוף גיל ההתבגרות לא ממש הסתפרתי. כלומר הסתפרתי, אבל רק קצוות.
ילדה עם בלונד-דבש-מקלות וללא מצח באמת לא צריכה יותר.

אבל אז, בגיל שבע עשרה, הגיע הרגע ממנו כל בלונדינית שאינה מתגוררת בסקנדינביה חוששת.

הרגע בו את מבינה שאותו קוז'אק עלום שם שאנס את גווני הבלונד לתוך הגנום המשפחתי אי-שם בערבות פולניה, אפילו הוא אינו חזק דיו אל מול כוח הטבע העצום המתקרא השמש הארצישראלית.

אותו בוקר עגמומי בו את מתחילה, כמו כל בוקר, להבריש את שיערך מאה פעם במברשת טבעית קשה כמו שממליץ התנ"ך שלך באותה תקופה "משתיים-עשרה עד שש-עשרה" רק שבהברשה העשרים בערך את שמה לב שעיניך אינן מסתנוורות כתמיד מאניצי הזהב, ואת כל כולך דהויה.
"שאטנית" יאמרו המרחמים.
"אפור עכבר" תאמר אימי.

באותו רגע מתחיל מסע, ארוך וקשה, עד שמוצאים את אמן הגוונים הקרוב (או במקרה שלי הרחוק) למקום מגוריך.

עברתי הרבה מכשולים עד שמצאתי את א', שעדיין, ולמרות הכל, הוא היקר בספרים.

זה התחיל מהשכונתי, שעדיין קורא לגוונים פסים. האמת שכשעושים אותם עם כובע ים ומסרגה זה באמת שם שיותר הולם את המציאות.

אח"כ היה את ההוא במרכז המסחרי של בית החולים (חלק מהיתרונות של לגור בסמיכות למוסד רפואי ותיק: מכירים את כל מנהלי המחלקות והקניון הקרוב למקום מגוריך הוא היחיד בארץ בו ניתן להסתפר ליד חנות של קטטרים ופרוטזות). הוא עשה עבודה טובה בפעם הראשונה (עם תספורת רייצ'ל אין הרבה מה לטעות). אבל בשנייה, כשנתתי את כולי והכרזתי שיעשה בו כרצונו, הוא כיסח את שיערי לקארה קצר ופוני קצר עוד יותר, ולמדתי, לייט-בלומרית שכמותי, את חשיבות ה"קשה להשגה".

בתקופת הגלות הצפונית שלי היה את ההוא מחצור הגלילית ששרף את שיערי בבלונד-פלאטין וההוא מטבריה שצ'יפר אותי במורטת גבות אימתנית. ועוד כמה, מהמרכז דווקא, שלא השאירו בי חותם.

התעייפתי והחלטתי לנטוש את הבלונד, לצבוע לבד את מחלפותיי בכל צבעי הקשת (כלומר בכל גווני החום-אדום-מהגוני שיש). אלה היו ימי הצבא, העליזים יותר או פחות, והרגשתי הכי קלילה וזורמת בעולם. אני אישה חזקה, יפה ועצמאית, אני לא צריכה ספר, אני יכולה להסתדר בכוחות עצמי.

אומנם דולי פרטון, אחת מגיבורות התרבות, אמרה פעם שעולם אין לסמוך על מישהי שצובעת לבד את שערה, אבל אני הייתי בגיל ההתבגרות השיערי שלי, וכמו כל טינאג'רית פרועה לא הקשבתי למבוגרות ולחכמות ממני.

בשלב מסוים חברתי מ' החליטה שיש גבול לכמות השטיפות הלא ברורות שבחורה אחת יכולה לעבור.
אינטרוונשיין מהיר, חצי שנה של השגחה צמודה בדרום אמריקה בהן צבעתי את השיער לכל אדם שעבר לידי ורק לא לי, והיא הכירה לי את א'.

זו היתה אהבה ממבט ראשון.

איך אפשר לסרב לבחור שעושה לך מיקס-טייפ בשם היטפן 1, דואג למלא את המקרר בדיאט קולה לפני בואך, מעסיק את החופפים הטובים בעולם ויודע להתאים לך את הגוונים הזוהרים ביותר שניתן לדמיין.
שוב הייתי עומדת מול המראה בוקר, הפעם ללא מברשת כי במרוצת השנים הפכתי ללא הסבר מדעי מספק למתולתלת, אבל עדיין, כשהייתי עומדת ומנסה להרגיע את התלתלים, הייתי רואה זהב.

עשר שנים נסעתי לחדרה (טוב בכל בחור שווה יש איזה קאצ'), שלוש פעמים השנה.
מסבירה לכולם שהמרחק מפוצה על-ידי התחושה הממכרת של בטחון ורוגע.
גם השנה הפריזאית שלי, וגם שלוש המלוכסנות לא גרמו לי לנטוש. את ביקורי הקצרים בארץ הייתי מתכננת לפי תאריך חידוש הגוונים.
והיה נראה שזה לנצח.

ואני לא יכולה להגיד אפילו למה זה נגמר, אולי בגלל שכמו דנה ספקטור אני לא רוצה להתעורר בגיל 39 ולגלות שאני פאטתית. אני מעדיפה שזה יקרה בגיל 31.

זה טיפשי לנסוע לחדרה בשביל להסתפר באותה מידה שזה לא בריא לעשות החלקה ברזילאית.
את שני הדברים האלה עשיתי, כמה וכמה פעמים.
את שני הדברים האלה אני לא יכולה להתחייב שלא אעשה שנית.
כי קל לי לדבר עכשיו, שאני עדיין מסוחררת מהפן ומהזוהר.
אבל מחר, כשאחפוף, ואחכה בסבלנות לראות מה יוליד הייבוש הטבעי, אני אתגעגע לא', ודולי, ולילדה עם אניצי הזהב, שעשתה רק קצוות וזה היה מספיק.

רונה שפייזמן בפרוייקט גליטר

טור לרעות


בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי יותר ויותר פעמים בקניון עזריאלי

קניון עזריאלי הוא אחד המקומות הפחות אהובים עלי בעיר. נתחיל מזה שלדעתי הוא בכלל לא נמצא בעיר, הוא ממוקם במרחב של ריק, של שום מקום, הוא תחנת מעבר, טרמינל אל עבר הכלום.
הוא אינו קניון רציני עם אג'נדה ברורה, כמו הסנטר לדוגמא.
הסנטר הוא מרכז הקניות הטוב בארץ, אפשר למצוא בו הכל ותמיד להיות מופתע. אפשר להסתובב בו ימים ועדיין ללכת לאיבוד. זה מקום, שכמו מקימו פלאטו שרון, יקיר העיר, אינו קופא על שמריו וכל הזמן רק חושב מה אפשר לעשות עוד למען המדינה

קניון עזריאלי גם אינו אטרקטיבי כמו קניון איילון, או אולי יותר נכון להגיד שקניון איילון, בתור בחורה בעלת עבר רמת גני חובבת נוסטלגיה, מביא עימו ערכים אחרים לחווית השיטוט.
בליל זכרונות של חבורת ילדות עייפות, שנגררו בשני אוטובוסים רק בשביל לשבת בפודקורט של אפרופו, בתקופה הפרה-מקדונלדית של המקום, כולל אפיזודה אחת, הזויה מיוחד, של אותה חבורת ילדות מחטטות במכולת הזבל המרכזית של
הקניון, בין שער הגן לשער ברק, בחיפוש אחר הפלטה של אחת המקובלות בקבוצה לאחר שזו פינתה את מגש הפינקסין שלה לפח יחד עם אותו עזר לתיקון השיניים. הפלטה מעולם לא נמצאה, וקשה לי להאמין שאם היתה נמצאת היה נעשה בה שימוש חוזר, אבל הזיכרון, ערכי הרעות, החברות, הדאגה לזולת וחשיבות ההיררכיה החברתית, ישארו לנצח בין קירות המקום, מהדהדים יחד עם הכריזה המודיעה על מבצע חסר תקדים בסניף המשביר, ויעלו על פני חיוך עקום מצחנה.

לקניון עזריאלי מעולם לא התחברתי.
היום, בגלל בחירת מכון הכושר שלי, אני נמצאת שם ארבע פעמים בשבוע (או אולי יותר נכון להגיד שאני רוצה להימצא שם ארבע פעמים בשבוע אך כרגע אני מצליחה להיות שם פעמיים)
בשביל להגיע למכון הכושר, יש צורך לעלות בשלוש גרמי מדרגות נעות ולהכנס לאייצ אנד אם.

הכניסה לאייצ אנד אם היא הרגל מותנה עבורי. במקום מגוריי המלוכסן הסניף המקומי של הרשת היה ממוקם בתחילת גרם המדרגות-הנעות-הלא-מקורות-הארוך-ביותר-בעולם (אצל הסינים כל דבר הוא הכי בעולם, הם ממציאים הגדרות רק בשביל להיות "הכי" בהם), דירתי הקטנה שכנה באמצע אותו גרם מדרגות, כך שלא היתה לי ברירה אלא להכנס לחנות ולבדוק מה חדש בכל יום.
ואני באמת אוהבת אותם, את אייצ אנד אם, אני אוהבת את המרחב, את השפע, את שיתופי הפעולה, את יכולות ההעתקה חסרות התקדים ואת מחלקת האקססוריז שלעולם אינה מאכזבת.
אבל כאן, בקניון עזיראלי נטול האישיות, הקסם לא נוצר.

כן, אני יודעת, לדבר על אייצ אנד אם בארץ זה קצת כמו לדון בהבדלים בין ניוד וכאמל, לא רלוונטי וקצת פאסה, אבל אין לי ברירה ,זה נמצא על הגרם.

אני לא הייתי בעד הבאת הרשת לארץ, ולא בגלל הפחד שלכל פרחה מתחילה תהיה את אותה שמלה / חולצה / סיכת שיער שלי יש ולא אראה כה מיוחדת. הלוואי והייתי מצליחה להראות קצת פרחה. אני פשוט חושבת שכשמביאים לנו רשת עולמית אהובה לארץ, נוצר עוד קרע במארג הרגיש ממילא של החברה הישראלית.

בתור ישראלים חינכו אותנו לערוג אל מעבר לים.
במדינה של פליטים קשיי יום תמיד היה תפקיד משמעותי לדוד מאמריקה.
הדוד מהאמריקה ישלח לנו קונסרבים של קציץ בשר משומר בימי הצנע, הדוד מאמריקה יבהיל אלינו מעיל חורף כבד להקל על פגעי מזג האוויר, הדוד מהאמריקה ישלח מכשיר וידאו בכדי להקליט את ליאורה מתראיינת בסופר על דא או הא ויארגן לתיקי קבוצת תיירים לקחת לתצפית בכנרת. והדוד, הוא גם יביא לנו איזו חולצה מדליקה ועדכנית. ואנחנו נודה לו, ונאהב אותו, ונרוץ להשוויץ בפני שאר הפליטים.

אבל עכשיו הם כאן, אייצ אנד אם וגאפ, ופתאום אנחנו מבינים שהדוד, הוא קצת קמצן, הוא לא ממש מבין באיכות והוא לא משקיע כמו שחשבנו.
והאומה מרימה את ראשה, ומתחילה להביא דעה, ועניין, וטענות ומענות. והוידאו מיושן, וליאורה הפסיקה לעשן, ואנחנו רוצים משהו אחר.

ואני מוצאת את עצמי נכנסת מאוכזבת פעמיים בשבוע למכון הכושר שלי,לאחר ששוב לא מצאתי כלום במחלקת האקססוריז הכה קטנה שפתחו בסניף הדגל המקומי (ובכלום אני מתכוונת לכך שאפילו עגילי ג'יפסי פשוטים הדוד לא טרח לייבא), ואני מתגעגעת לדוד מיפן, לשקט ולשלווה ולשלמות בה שהיה בוחר עטים ומחברות ממוז'י, וטישירטים ושמלות מיוניקלו, ומקווה, בכל ליבי, שלעולם לא יחליט שהוא אוהב ישראל

בכורה:

פרוייקט גליטר - טור לסוף קיץ

מאת רונה שפייזמן

את מיטב הקניות שלי אני חווה ברגעי משבר

כמי שגדלה בבית שאינו מאמין בטיפולים פסיכולוגים למינהם, חונכתי על חוכמת זן פולני עתיקה הגורסת כי אין משבר רגשי היכול לעמוד מול חפיפת שיער נמרצת במקלחת חמה וכניסה לכסת פוך מעומלנת.
כאשר לא ניתן לחזור מידית הביתה לביצוע אותו טקס הטהרות, אפשר תמיד להכנס לקניון/ חנות/ מכולת שכונתית קרובה למקום האסון ולקנות משהו קטן/ גדול/ יקר להחריד.

ברגע פלא אחד מצב הרוח יוטב

כן כן, גם אני, כמו הרבה נשים טובות, מחונכות, משכילות וסוג של הגיוניות, מאמינה שמעט מייקאפ עדין על הפצע של החיים מסתיר את הכל ומרפא אותו,
אם לא לתמיד, לפחות לחצי השעה הקרובה, ולעיתים זה כל מה שצריך

מכיוון שלא נחנתי בגזרה גבעולית, חנויות הבגדים מעולם לא היו המפלט שלי, כמו כל אישה עגלגלה באשר היא אני אוהבת תיקים, נעליים והרבה הרבה מוצרי טיפוח

אני נזכרת באותו יום יולי חם בו יצאתי מהראיון העבודה הגרוע בחיי.
איש עיצוב אחד פנה אלי, פרח עיצוב צעיר, בבקשה שאבוא אליו לראיון עבודה במשרדי שקר כלשהו בצפון תל אביב.
זה היה הראיון הראשון או השני שלי בתחום והייתי נרגשת. צעדתי בשמש בחיפוש אחר המשרד הנעלם, עליתי שתי קומות ברגל והגעתי מיוזעת ואדומה לפקידת קבלה נחמדה שהביאה לי מים צוננים והבטיחה לי שלא תכניס אותי לראיון עד שאתקן את המסקרה העמידה למים אך לא לזיעה

נכנסתי למשרדו  של איש עייף ועצבני בשנות החמישים לחייו, שבילה את רבע השעה שהקצה לי בלצעוק עלי מדוע אני מבזבזת את זמנו בעבודות אומנתיות שאינן קשורות בדבר לחברות ההייטק הכה מכובדות שהוא מייצג. הזכרתי לו בנימוס שהוא פנה אלי ושאני בכלל לא שמעתי עליו או על קיומו,
הודיתי לו על הזמן ועל כוס המים ויצאתי חזרה אל השמש הקופחת, מנסה להזכר היכן מכוניתי

.

חשבתי על מר גורלי, על המקצוע העלוב בו בחרתי, על החום, הלחות והזיעה, ועל תיק עבודות בגודל חמישים על שבעים שמונח על כתפי,

איפוק מעולם לא היה הצד החזק שלי. 

הדמעות החלו לזלוג, אודם החום שעל לחיי קיבל עוד זריקת ורמיליון מן הבושה, וממול, כמו פטה-מורגנה אורבנית, זהר אי השפיות, סניף הסופרפארם.
אפשר לדון רבות בטיבה של אותה רשת, ויש לי הרבה מה לומר בנושא, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שהם יודעים לספק קניה מהירה ויקרה תוך קירור החלל לטמפרטורה האופטימלית.
סניף סופרפארם תמיד יהיה העדיפות העליונה למקלחת מיזוג ביום חם.
בגוף רועד ניגשתי ליועצת היופי הראשונה שראיתי והתחננתי שתביא לי משהו, כל דבר, שיקל על הסבל, ואז פגשתי לראשונה את דקלאור

ואת תרסיס מי הפנים הנהדר שלהם

תוך שתי לחיצות מהירות, במרחק של עשרים סנטימטר לערך מן הפנים, את מרגישה את טיפות האושר מרוססות על פניך, את עמל היום נמחק, את קמטי הלהט נמוגים, ואת האישה הנקייה והרעננה שניסית לכלוא בתוכך ללא הצלחה מהרגע שיצאת את מפתן הדלת, חוזרת הביתה בשלום.

כמובן שמיד קניתי, ומכיוון שכבר הרגשתי טוב יותר לא שכחתי לבקש דוגמיות.

שנים הייתי מסתובבת איתו בתיק, מרססת עלי ועל עוברי אורח שונים ברגעי שואה אקלימית,

אומנם מאוחר יותר גיליתי שהוא לא הדבר המומלץ ביותר לעור שמן אבל אני, כמו מכורה אמיתית, התעלמתי,

כעבור שנתיים, כשמישהו הציע לי לעזוב את הארץ ולעצב בהונג קונג, הפקדתי את התרסיס בידי חברתי היקרה ר', ונסעתי לארץ שבה הלחות התל אביבית היא לילה ירושלמי מלטף בהשוואה לזוועת העולם המתחוללת בחוץ,

החלפתי את כל מלתחתי לשחור, הצטיידתי במגגון מניפות,  וגיליתי יחד עם טישו בריח יסמין (אושר צרוף אמיתי שחובה לייבא לארץ) וניירות פודרה סופגי לחות,
את תרסיס המים המינרלים של אווין

פתרון צרפתי קלאסי לזיהום ולרוע של העולם.

תרסיס האושר הזה עוזר בצמצום נפח הנקובוביות, בקירור ומניעת אדמומיות, בקיבוע האיפור ובעיקר במתן האשליה שיום אחד, החורף יחזור

ונוכל להוציא שוב את כל המעילים, הסוודרים המנחמים, הככפות והגרבונים, להכנס למקלחת חמה ולהתמכר מחדש לקרם גוף מפנק, כי גם ליובש הקריר, כמו לכל דבר בחיים, יש חסרונות.