יום שלישי, 23 בפברואר 2010

השאלון: תומר ספיר

השאלון


שם: תומר ספיר
שם האם: תמי
מזל: בתולה
צבע עיניים: חום
צבע אהוב: תכלת
קללה אהובה: אני לא מקלל.

מה המקצוע שלך? אמן

האם אתה חושב שהמקצוע שלך מאלץ אותך לשמור פאסון? באיזו דרך? ברור, שדה האמנות קשוח ביותר.

האם אתה חושב שיש דבר מה בעשייתך האמנותית שהוא מוגבל מסיבות שאינן רק תלויות בך? מהן? מגבלות הן בעיקר עניין של תקציב.

מי האמן שיכול לגרום לך להזיל דמעה טעונה? בט מידלר ובת' גיבונס.

מי/מה יכול לגרום לך לחזור לסטודיו גם ביום קשה? רגשות אשמה.

אם היית יכול למקם את הסטודיו שלך בכל מקום בעולם, איפה הוא היה? ומה היה מאפיין את
מראהו? קשה לי לחשוב על מקום ספציפי, אבל הייתי שמח לסטודיו גדול יותר.

איזו אמנות מתקשרת לדעתך עם "הקהל הרחב" ואיזו "מיועדת" לקהילה מסויימת? אני לא בטוח שניתן לבצע חלוקה כזאת.

מהו הקהל שאתה הכי  מאחל לעצמך? רגיש ונבון.

האם אתה מרגיש לא מובן לעיתים? באילו מקרים? אני לא כל כך עסוק במחשבה אם אני מובן או לא. חשוב לי יותר שהעבודות יעוררו סקרנות ויפעילו משהו.

האם אתה קונטרול פריק? כיצד זה מתבטא? אני בהחלט קונטרול פריק ואני מקווה שזה לא יעלה לי בכיב קיבה.

עם מי היית מחליף את חייך לשנה? ליידי גאגא.

מה אתה עושה כדי לרומם את רוחך כשאתה בדאון? השאיפה שלי היא להיות מודע לדכדוך כשהוא קרב ובכך למזער אותו. לצערי, לפעמים קשה לי לפעול בעצמי כדי לצאת מזה. לעיתים אני משחק "באבל ספינר" במחשב וזה עוזר לי לצאת מהלופ של אותו הרגע.

האם יש לך אמונה תפלה? מהי? אין לי אמונות תפלות, אני מאמין בעיקר באהבה.

איזה לקח למדת בדרך הקשה? שעדיף לתלות כביסה בתוך הבית ולא בחוץ, היכן שהיא חשופה לפגעי השמש ונתונה לחסדי יונים ועטלפים.

איזה נוף היית רוצה לראות מחלונך? ים.

מה אתה אוהב במקום שאתה גר בו?ומה אתה שונא? הבית האהוב בו אני חי עם בן זוגי אבי לובין עמוס בחפצים שאספנו עם השנים ואשר מאוד יקרים לליבי. מה שפחות יקר לליבי זה הסימנים הכחולים שאני מקבל כתוצאה מצפיפות הרהיטים בהם אני נתקע לא מעט.  אנחנו זקוקים לדירה יותר גדולה.

מהו הסם שלך? שוקולד.

באיזו דרך אתה משקיע בהופעתך? מעמדי כגבר נחשק מחייב אותי להקפיד על ההופעה שלי, אך ברשותך אשמור את סודותי לעצמי.

מה פריט הלבוש שאתה הכי גאה בו? צמיד מוזהב נגד ראומטיזם שירשתי מסבתא שלי. זה מסוג הפריטים שילכו איתי שנים.

מהו החפץ/עבודת האמנות שאתה הכי גאה בה? תהליך העבודה שלי הוא אבולוציוני. אני מניח שהעבודה שמשקפת בצורה הטובה ביותר את הלך הרוח הנוכחי שלי היא העבודה המוצגת בימים אלה בתערוכה "חיי מדף" במוזיאון חיפה לאמנות שאצרו תמי כץ־פרימן ורותם רוף.

איפה היית רוצה שיארגנו לך מסיבת הפתעה? כל מקום כמעט נראה לי ראוי.

מהי המסעדה האהובה עליך בת"א? מול ים.

אתר אהוב עליך ( או כל קישור אחר):
משחק באבל ספינר: http://www.sheep.co.il/games/games/bubblespinner.php






יום שני, 22 בפברואר 2010

The Sound of Music


ללא כותרת, אנונימית



עכשיו אני ללא מושא תפל רק הכוונה
ונדמה לי שהנסיון להכיל את הכוונה הוא הקזת הדם המטאפורית שלי
אני שור זועם וגם שור אבוד
אני מטאדור בבגדי זהב ורוד ודם על חזי
הוא אינו שלי
אני סולחת לך ואני משחררת את זה ממני כי זה לא קשור אליך עוד
אני המרימה את המטפחת ביד נלהבת ובעיניים פעורות
אני לא רוצה מוות אבל אני רוצה להקיז את מעשה האמנות כך שלא תוכל להתעלם ממנו

              * * *

הייתי בחושך והייתי באור התפללתי מתוך פחד או מאמונה הייתי לבד והייתי עם מישהו אבל הוא תפאורה את מעשה האהבה אני לא מתפרקת כמו את מעשה האמנות אני מציירת ביד בטוחה יד נינוחה גם כשליבי מרוסק ואני אבודה כשור בזירה. הייתי רוצה להפסיק לראות את עצמי מבחוץ לגמור פעם אחר פעם לא לבחור כל הזמן האם להיות עם עצמי או להיות איתו כי נראה לי שהרגע הזה בו אין פער הוא אהבה.


ידיי פרושות כנשרי שמיים וליבי מלא שיניים שבורות. אה כמה הייתי רוצה לפעמים שהמילים האלה ישברו משהו בצאתן אני מרימה ראשי אבל בולעת דם אה כמה הייתי רוצה שהמילים האלה ישברו משהו ולא רק יתארו דבר מה שבור שהוא כמובן ליבי וכמה הייתי רוצה להראות אותו באופן שאינו משאיר מקום לנחמה רק הדיסוננס של כל הדברים שאני יודעת וכל מה שאני לא אומרת.


                  * * *


אני שור אפור ושור אדום אני דם השור ואני המטאדור אני המטפחת ואני היד האוחזת בה אני החול ואני הזכרון של מוות


הייתי פה אני חושבת אני מעיזה לנסות לדמיין איך זה יהיה כשתתפוס את צווארי ואקשת את גבי הכל יהיה תנועה אחת כמו תנועת הבד המושך את השור אני היד אני הגוף אני הדיו מתי אהיה הדם

The Cremaster Cycle, Matthew Barney

לא לקלסטרופובים.. מתיו בארני הפנומן

יום ראשון, 21 בפברואר 2010

Robert Pattinson in Details 10th Anniversary Issue

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו
























































במעט מהבלתי מושג שעליו חלמתי בגיל ההתבגרות והצלחתי לתפוס בזמן, לפני שהחיים ניצחו אותי, אני מתביישת היום. השאיפות הישנות שלי – אלה שמימשתי וגם אלה שלא - היו מקור פעם הגאווה או הדלק שהניע אותי להמשיך והיום הן מקור למבוכה, כמו שבני עשרה מתביישים בהורים שלהם, שיושבים בדשא מול הבית בטרנינג מוכתם, כרס וטיים. אותם אנשים שבגיל 6 היו הבטחה לכל מה שראוי ויציב בחיים, ופתאום נמצאים בבית כשכל שאר ההורים אמורים להיות בעבודה.
דווקא כשאני מובטלת ופתאום נהיה לי כל הזמן שבעולם לעשות רק את מה שאני הכי רוצה, תוך כדי המעבר בין תענוג חסר משמעות אחד לשני, מתעצמת בי ההכרה שאת מה שרציתי אני כבר לא אקבל. אני תוהה למה הצבתי לעצמי את המטרות האלה בכלל. כשאני עושה את מה שגורם לי הנאה העצמות שלי מתקוממות, דוחפות לתנועה יעילה יותר. לסדר היום הצפוף שלי אי אפשר לדחוס עוד שום דבר, ועדיין אני מרגישה שאני מזניחה את העתיד הנכון, שכבר היה אמור להיות לי.
אפילו מי שעיצב את העולם שלי מתנצל על העבר שלו. הדברים שהחזיקו אותי בחיים נראים לגיבורים שלי כמשובות נעורים טיפשיות שעדיף היה למחוק. אם החברים של להקת בלר מתנצלים היום על התקליטים הראשונים שלהם, שבהם הם עשו כיף ומוזיקה ולא שום דבר חשוב, איך אני אמורה להתייחס לחלומות שלי על הצלחה? היום ההישגיות הכניעה אותם, הרצינות המבוגרת התיישבה בקרביים שלהם ומה שלא עונה לתנאים האלה, גם אם הם עשו את זה לפני שנים, סותר את הקיום הנוכחי שלהם. משפיל אותם. אנחנו שוכחים שההורים האלה, הריקנות הזו, הבושה הזו, כל אלו הם הדם שזורם בעורקים שלנו.
בלי החרטה היינו מעט מאוד ממה שאנחנו.

יום שבת, 20 בפברואר 2010