ימין ושמאל רק חו"ל וחו"ל או הללויה! נזכרתי למה אני עושה אמנות בכלל- מכתב #3
טוב זה היה ברור שיגיע הרגע הזה (הללויה!)
ראיתי סוף כל סוף אמנות טובה בני יורק! אחרי כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה שממה ,כל כך הרבה כלום, כלומי בינוני, סתמי,צפוי מנומנם וגעגועים כנים לצמרמורת לבעיטה בבטן שמרגישים כשנתקלים ביצירה או בדבר מה שהוא באמת באמת באמת מעולה. סוף סוף ראיתי משהו טוב! ועף לי המח מיזה!, סוף כל סוף נזכרתי למה אני אוהבת אמנות ולמה בכלל לעשות אותה.
באופן לא מפתיע בעיני לא מדובר בכלל בתערוכה אלא במופע של פינה באוש , שנקרא
בשפת המקור.VOLLMOND ירח מלא או אם תרצו
את המופע ראיתי באקדמיה למוזיקה בברוקלין. באולם ענק מלא בגברים ונשים חתיכיים לבושים מהמם ומרכיבים משקפיים ענקיות עם מסגרות פלסטיק...קצת כמו שלי (הייתי בטוחה שהאופנה הזאת כבר עברה מזמן ממממ, מסתבר שלא.. בכל מקרה כולם נראו לי מוכרים זה היה קצת משונה, כאילו הייתי לרגע באיזה אירוע השקה בתל אביב ,אירוע של מכון גתה, או של ידידיי העמותה למשהו, או משהו כזה של חליפות ומשקפיים אתם יודעים...זה לא חשוב).
את פינה באוש אני מעריצה מגיל 16 בערך ,אז יצא לי לראות וידאו דנס ראשון שהיא עשתה והמשכתי לעקוב, אחר כך כשלמדתי במדרשה אצל לביאה שטרן(שאני מתה עליה), ראיתי עוד המון המון דברים שלה ,בכל פעם שאני רואה משהו שהיא עשתה אני מתרגשת , לפעמים עד דמעות, מעולם לא בכיתי בשום צורה אחרת מיצירת אמנות, ואני אפילו לא כזו חובבת מופעי מחול בכלל. רק שזה היה משהו באמת מהפנט. שניים עשר רקדנים ורקדניות ,לא אלאה בשמות ופרטים רק אנסה לתאר את זה .משחקים, רוקדים, מתגרים, מגרים, רצים, קופצים, שוחים, צועקים, צפים, נופלים, צורחים, בוכים, קמים, מפתים, צוחקים, גומרים על במה חשוכה שעליה יש רק סלע ענקי והמון המון מים שנשפכים מלמעלה ולאורך כל המופע מטפטפים ומציפים את הבמה, המופע כולו קורה במים על במה קצת מוארת בעיקר חשוכה ומלאה מלאה תשוקה, יצרים, חושניות עצב אושר ושיכרון חושים.ומוזיקה מעולה. מזמן מזמן לא ישבתי עם פה פעור ועיניים מרותקות בשום מופע או סרט.. וחוץ מזה שיצאתי משם, איך לומר, די "חרמנית" בערה בי התחושה שאני חייבת להמשיך לעשות את מה שאני עושה כי פתאום נדמה היה שיש לדברים הצדקה.. שיש סיבה. וגם אם זה לרגע אחד כזה ודי. ולו רק בשביל אותו הרגע המיותר הזה, אולי זה שווה.
טוב אז בחזרה לכדור הארץ, פרינסטון מאדימה, שיא הסתיו, זה יפיפה! כל יום, כל היום זה,יפה יפה יפה, כנראה מעולם לא ראיתי באמת סתיו עד שהגעתי הנה, אם כי בזמן האחרון אני מבלה יותר בניו יורק מאשר בטבע.. השבוע הלכתי להיפגש עם שרי גולן שבאה לניו יורק לכמה ימים בענייני עבודה, זה היה כיף ישבנו לנו במנהטן והרגשנו הכי פלורנטין. הפגישה איתה הזכירה לי כמה אני מתגעגעת לחברים שלי בארץ, נדמה היה לי שאני כאן כבר כל כך הרבה שנים ובעצם עברו בקושי שלושה חודשים. ובהיפוך מוחלט מהפגישה עם שרי הלכתי לבקר את גבריאלה ווינשנקר (גבי) חברה טובה שלי מימי המדרשה אותה לא פגשתי כבר שש שנים בערך וזה היה ממש כיף לקחנו קפה, וישבנו ליד המים בברוקלין וניסינו לספר אחת לשנייה מה שעבר עלינו בשש שנים האחרונות. גבריאלה היא אמנית וציירת מוכשרת ממש, שדה, מסוג האמניות שיש להם ניצוץ אמיתי, שכחתי כמה אני אוהבת אותה ואת העבודות שלה, אני ממליצה לכם מאוד להציץ באתר שלה. הוא מקסים. והיא אפילו יותר.
זה מאוד כיף לפגוש קצת ישראלים מידי פעם אפשר לדבר בחופשיות בתנועות ידיים גדולות ללכלך קצת על האוכל האמריקאי או אפילו לקלל ברצינות או בצחוק מבלי שזה יטריד אף אחד.
בזמן שאני כותבת את המכתב הזה עוד ועוד אמריקאים קונים דלעות ושמים ליד הדלת (מנהג, הזוי –לכו תבינו מנהגים) בסוף החודש יש את החג המוטרף ביותר הלוווין. ילדים מתחפשים למפלצות או לשדים או לשלדים או סתם לובשים משהו דבילי, דופקים לך על הדלת ושואלים, מה אתה רוצה? תעלול או תגמול? (ובלעז-טריק אור טריט?) ואתה בתמורה לזה שהם הקימו אותך סתם כך לדלת ביום חג, אמור להשתולל משמחה על זה שהם באו ולתת להם סוכריות וממתקים ואם אתה לא נותן, הם אמורים לעשות משהו כמו למלא שקיות מים ולזרוק לך על הבית, או לשרוף משהו, או לזרוק ביצים על הבית, בכל מקרה אני ודן אחרי ששמענו על המנהג הזה וקיבלנו פתק עם ציור של דלעת מתחת לדלת, שמודיע לנו להיות מוכנים, נכנסנו כבר לכוננות ספיגה ואנחנו מתכוננים ל31 לאוקטובר, ניסיתי לחשוב מה הממתק הכי דוחה שאני יכולה למצוא ונזכרתי שבארץ היו פעם סוכריות אומץ חומץ, מעניין אם יש את זה כאן, נראה לי שזה בדיוק מה שאני אתן לילדים פה (לוקחת בחשבון שיכול להיות שיגרשו אתנו בגלל זה, או ישרפו לנו את הבית)- אני לא מגזימה הילדים פה לוקחים את החג הזה ברצינות מפליאה, חלקם כבר הולכים מחופשים ברחוב. אז אני מבטיחה לעצמי להבהיל אותם בחזרה כשיבואו ולצלם כמובן.
עוד לא סיפרתי לכם בכלל על התערוכה הנהדרת היחידה בינתיים שראיתי בניו יורק של
Sarah Sze
ועל זה שהתחלתי גם ללמוד ערבית....אבל כבר נגמר לי הזמן ואני חייבת לזוז.
לסיום עשרה דברים חדשים נוספים ששמתי לב אליהם כאן:
- הסתיו.
- המורה שלי לטאי צ'י המבוגר למדי מצליח לשבת ישיבה מזרחית ולהישכב קדימה עם חלק הגוף העליון על הרצפה- הוא ממש גמיש!
- יש פה זוג נחמד של בחורים מניו זילנד שחוקרים מכל הדברים בעולם, דווקא ספרות קלאסית סרבית (ואני חשבתי שמה שאני עושה מוזר?!?)
- אמריקאים לא אוהבים לאכול צנוניות ככה כמו שהם, זה נראה להם כמו לאכול בצל חי.
-יש שיעור ערבית למתחילים כל יום, טוב שגיליתי באמת, כבר יכולתי להיות דוברת ערבית.
-מסתבר שאפשר לקנות בגד ים באינטרנט (זה נשמע בלתי סביר) אבל זה יצא בול במידה שלי וזה אפילו הרבה יותר זול.
- הטמפרטורה בבריכת שחייה פה, כל כך קפואה שכדאי לעשות מקלחת קרה לפני שקופצים כדי שהגוף לא יהיה בשוק.
- יש משחק כדורסל של הניו יורק ניקס נגד פילדלפיה בסוף החודש! אני הולכת(אשלח לכם תמונות)
- לדן בכתה יש רק שלוש בנות, אלוהים איך זה יכול להיות? מעניין למה בנות לא עושות תארים מתקדמים בכלכלה?
-יש כאן להקה ענקית של אווזי בר ממש כמו בנילס הולגרסון.-אז צילמתי נו ברור.
ביי ביי באהבה! (ובואו לבקר לפני שהקרח מתבקע) –אפרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה