טור לחשבון ולנפש
כבר חודש שאני בדיאטת קניות חמורה.
זה הדבר הכי לא זוהר בעולם, להיות בדיאטת קניות.
זה נורא כמעט כמו להיות בדיאטה נטולת פחמימות.
כמו ברעותה, גם בדיאטה ללא קניות יש ירידה במצב הרוח בשבועיים הראשונים, תחושת חולשה וסחרחורת, וריח עדין של אצטון נפלט מהגוף. אחרי שבועיים התחושה משתפרת ומתחילים לחוש קלילים יותר ומלאי חיוניות. אחרי חודש נמאס מהדיאטה וחוזרים למסלול הרגיל.
את התוצאות של דיאטת הקניות ניתן לראות רק בחמש עשרה בחודש, בחיוב אשראי.
האובססיביים יכולים לבדוק באינטרנט, אבל כמו שמירי בלקין לא ממליצה על שקילה כל יום, אני לא ממליצה וגם לא בודקת מה קורה באתר.
הסיבה המרכזית היא שאני לא זוכרת את הקוד הסודי. ראשי, המלא בפרטים לא חיוניים, אינו מסוגל להכיל את שלוש האותיות וחמש הספרות (או אולי זה שש ספרות) שהבנק בחר עבורי. חוץ מזה אני מפחדת מקמטי הבעה בגיל צעיר ואני מנסה לשמור על עננת האינטרנט שלי נקייה מגורמים עוינים.
ומעל הכל, אני יודעת שאין לי באמת מה לבדוק את החשבון, בשש עשרה בחודש, ש' יתקשר.
ש' הוא הבנקאי האישי שלי, ואני מחבבת אותו.
זה קצת קיצוני לחבב את הבנקאי שלך, אבל הוא באמת נחמד ובניגוד לבחורים האחרים בחיי אני יכולה לסמוך עליו שבטוב או ברע הוא יתקשר.
הוא גם עדיף מקודמתו בתפקיד "רחל מהבנק" (שאינה זוכה לקיצור שמה, כי רחל מהבנק זה ממילא שם גנרי). "רחל מהבנק" היתה נוהגת להתקשר אלי ביום שישי בשמונה בבוקר, לנזוף בי על שהעירה אותי, ובלי לדרוש בשלומי או להראות סוג של עניין בחיי היתה שואלת אם אני מודעת למה שקורה אצלי בחשבון. מכיוון שלא הייתי מודעת למה קורה אצלי בחשבון, ומכיוון שאני לא בנאדם של בוקר, הייתי נוהמת עליה (בנימוס כמובן) שתתקשר לאבא שלי, והיא היתה נוהמת עלי (בנימוס גם כן) שבחורה בגילי צריכה להפסיק להפנות פקידי בנק לאביה. אני הייתי נוהמת עליה שלא תתערב, שאבא שלי יותר נחמד ממני (בעיקר בבוקר) ושנדבר שוב בעוד חודש.
הריטואל הנימוסי הזה היה מתרחש אחת לחודש חודשיים במשך כל חמש שנות הלימודים שלי ושנת העבודה שאחריהן. אח"כ נסעתי למדינת המלוכסנים, והשתנתי.
למדתי שחשבון בנק צריך להיות מאוזן (כי הפקידים בהונג קונג סירבו להתקשר לאבא שלי), שלא חייבים להיות במינוס תמידי (כי לא מנפקים כרטיס אשראי לכל אחד, ובלי כרטיס זה הרבה יותר פשוט לשמור על תקציב) ושיש מדינות בהן משלמים שכר הוגן למעצבים.
ניהלתי את החשבון שלי ביעילות, שמתי בצד סכום כסף (סמלי, סה"כ הקוסמטיקה כל כך זולה שם שזה פשע לא לקנות, כנ"ל לגבי הטיסות לחו"ל, האוכל, המניקוריסטיות, המסאז'ים ומוצרי הנייר), והייתי מאושרת.
השיחות היחידות שלי עם פקידי הבנק היו שפתחתי את החשבון, אז לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו ופשוט חתמתי איפה שהיה איקס קטן, וכשסגרתי אותו, אז כבר הבנתי קצת יותר וחתמתי איפה שהיה איקס קטן, הייתי גאה באחריות הפיננסית שפיתחתי.
כשחזרתי לארץ גיליתי שרחל קודמה, ואבא שלי הכיר לי את ש' ואת מסגרת האשראי החדשה שלי.
גם ש' מתקשר אליי פעם בחודש, אבל אחרי הצהריים, שזה הרבה יותר סימפטי. הוא תמיד מתעניין בשלומי, מחמיא לי על עבודתי (מהיתרונות של לעבוד בעיתון כלכלי- פקיד הבנק רואה את עבודתי וחושב שאני מבינה מושגים בסיסים שהוא מדבר עליהם. אני כמובן לא מציינת באוזניו שאני עובדת בחלק הכי לא כלכלי של העיתון, שאין לי מושג על מה הוא מדבר, שאני אשאל את אבא שלי אח"כ מה זה אומר ושאני מרגישה טיפשה),הוא שואל בעדינות מה נעשה ואני מצידי מבטיחה לו שחודש הבא יהיה יותר טוב.
והנה כבר חודש שלם שאני שומרת על משטר.
לא עוד קניות רנדומאליות בסופרפארם, לא עוד כניסה לסטימצקי רק בשביל לבדוק מה חדש או כניסה לחנויות כעורות יחד עם עדר ילדות בנות חמש עשרה בשביל לחפש זוג עגילים. חסל סדר ישיבות ארוכות בבתי קפה, יציאות לא מתוכננות באמצע השבוע והצטרפויות לפרלמנטים למיניהם ששותים אלכוהול בכמות לא הגיונית בטענה שרק כך הם יכולים לכתוב את הטור של יום ראשון.
אני מקפידה להוציא סכום כסף בתחילת השבוע, ולהסתפק בו עד סופו (כמעט עד סופו), אני מחשבת את קניותיי בסופר, אני מביאה לעבודה אוכל מהבית ואני מסתובבת עם בקבוק מים בתיק.
אם רק הייתי מוצאת כובע שהיה הולם את ראשי הגדול ומקפידה להוריד את כל המסקרה לפני שאני הולכת לישון אני חושבת שהייתי סוג של דוגמא ומופת.
במסגרת כל המופת הזה, החלטתי שאני יכולה לבדוק מה קורה בחשבון גם באמצע החודש. מצאתי את המייל בו אבא שלי הזכיר לי מה קוד הכניסה שלי (מתה על האופטימיות שלו) וגיליתי שאני בהחלט במקום טוב יותר. יש אומנם חיובים מתמשכים (מכון הכושר שנרשמתי אליו ואני לא הולכת, מכון הכושר שנרשמתי אליו אחר כך ואני כן הולכת, תשלום למאמנת הכושר שלקחתי בשביל שאני אלך למכון), כמה הוצאות חובה (מספרה וקוסמטיקאית), שתי יציאות מתוכננות לחגוג ימי הולדת, חתונה אחת, מרגשת ויפה, ותשלום עבור מאגר קוסמטיקה קטן שחברתי המתחתנת סחבה עבורי מהונג קונג כי כל כך זול שם שפשע לא לקנות.
כולי תקווה שש' לא יתקשר אלי בשש עשרה בחודש, סה"כ שלושה ימים אחר כך אני נוסעת לניו יורק, ואני לא רוצה שמחשבות שליליות ישפיעו על חווית הקניות שלי שם.
