יום שני, 15 בנובמבר 2010
המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו
טוב, השאלה ששואלים כל שנה: איפה הייתם כשרצחו את רבין? זה קל, לא מעניין. בכיכר, נו. נוער מרצ, אוטובוסים של יולזרי מסמי בורקס אל העיר הגדולה, חצי ג'וינט ואיזה רעיון עמום ובידיוני על שלום, ברקע למזמוזים, שכבר אז לא היה בדיוק מה שהטריד אותנו. הכי פיהוק. משעמם אפילו לכתוב את זה. אבל איפה הייתי כשרצחו את גולדשטיין? ואיפה הייתי כשרצחו את כהנא? זה פי מאה מגניב היום, אבל לזה אין אצלי שום זכרון. ואפשר מבחינתי לשים כסף על זה שהרבה יותר כיף היום לזכור את גולדשטיין ואת כהנא מאשר את רבין, הכי האז בין.
כשתפסו את יגאל עמיר, הימין חגג, ואת מה? את זה שהר שפי היתה כוסית. פנטזו על זה שהיא מלטפת להם כמו שהיא מלטפת לעצמה את הצמה, מזיזה אותה בתנופה מהירה מצד ימין של המצח, לצד שמאל, מתיזה אותה על הפנים של עצמה. סוף סוף ראו שלא כל הכוסיות הזורמות הן בשמאל. והיום? היו דב חנין היה משלם לאיזה סרסור כדי שיביא לכיכר זונות רוסיות שהבריחו לארץ בכלוב בבטן האניה, רק כדי שיהיו שם כמה פנים יפות. וכדי להכריח בני נוער להתחבק ליד נרות בוערים, שיהיה מה לשים במהדורה, שמים אימג'ן של ג'ון לנון אחרי שמזייפים את התקווה. כמעט פואטי, "לזייף את התקווה". אבל תתחבקו, מכוערים, ותדמיינו שאתם ימנים מגניבים. אם ג'ון לנון היה חי היום, הוא היה הולך לעצרת של ד"ר גולדשטיין, עם כדורים של ד"ר הופמן בכיס.
לא, הכי משעמם בכיכר. זה לא הרעש והטינופת שהם משאירים שם, זה הפתטיות בזה שביום השנה העברי לרצח רבין, כל מי שמגיע לכיכר מכוער. פלא שאף ערוץ לא רצה לשדר את זה? אבל אם היו נותנים להם גישה לעצרת של גולדשטיין, הם היו דוקרים אחד את השני בדרך. ניידות השידור היו חורקות גלגלים בכבישים ליהודים בלבד בדרך למזרח ירושלים, רק כדי להגיע למקום המפגש הסודי ולהיתקע בפקק של סובארו סטיישן עם שישה ילדים בכיפות סרוגות שמכסות את כל הראש במושב האחורי (ושניים בבגאז').
הימין מגניב גם עם הר שפי בכלא, מי צריך את הבתולה הזקנה הזו היום? סדום ועמורה, זה מה שקורה שם בטח. אנדרגראונד אמיתי, בלב השממה, מאחורי הקווים הירוקים, התקהלות מחתרתית ודיג'יי שמנגן גרסאות טראנס של שירי אריאל זילבר, חתיכים עם חתימות זקן קופצים באוויר. חסידי ברסלב באדום של שיינקין שניה לפני כניסת השבת? זה הכי רבין. לך תתחרה בתל אביב עם מסיבות טבע לזכר גולדשטיין במערת המכפלה, עם צמות קטנות שמתנפנפות לכל הכיוונים, מסתבכות באוויר עם פאות דקות בחום עדין, אקסטזה של תורה וממריצים. חצאיות כנעניות עולות בסיבוב, חושפות טפח מרגש של מכנסיים שמכסות את הרגליים.
ואז אפשר לתת לסטלה לשקוע עדין עדין לתוך השבת, שיירה איטית והלומת זכרון לתוך גבולות 67, עד לשנה הבאה.
יום שבת, 13 בנובמבר 2010
ואגב T פארטי, אם מישהו מזדמן לורסאיי
אני אשמח למשהו סמלי ליד תה היומולדת שלי, ממש ממש בקטנה (-:
ג'ון גליאנו משתף פעולה עם לה דורה, בית העוגות המפורסם במקרונים שלו. מדובר באריזה שגליאנו עיצב, והמקרונים עצמם בטעם ורדים וג'ינג'ר.
אפשר גם להביא טעמים אחרים, אבל להשתדל בנוסף, לא במקום
ג'ון גליאנו משתף פעולה עם לה דורה, בית העוגות המפורסם במקרונים שלו. מדובר באריזה שגליאנו עיצב, והמקרונים עצמם בטעם ורדים וג'ינג'ר.
יום שישי, 12 בנובמבר 2010
יום חמישי, 11 בנובמבר 2010
A ROSE IS A ROSE IS A ROSE
GIRLS & FLOWERS
סוניה רייקל
גי בורדן
מפגש אקראי ברשת
לילית', דנטה גבריאל רוזטי
בד בעיצוב אלכסנדר הנרי
ויקטור ורולף
עוד מפגש אקראי ברשת
אינז ואן למסווירד ו-וי מטדן
לואיז סנצ'ז
סטיבן מייזל
שו אומורה לויקטור ורולף
נשמתו של הורד, ג'ון וויליאם ווטרהאוס
קייט מוס בפרסומת של YSL
ג'סיקה אלבה מצטלמת לטרי ריצ'רדסון
עוד טרי ריצ'רדסון
אופליה, ג'ון וויליאם ווטרהאוס
רונה שפייזמן בפרוייקט גליטר
טור לשמנא ולסלתא
בחלומי אני מרתה סטיוארט.
ללא בעיות המס כמובן. הרי ידוע שאני לא אדם פיננסי ולכן אני מנסה לשמור על יחסיי עם רשויות החוק והגבייה על מי מנוחות, מתוך פחד שיום אחד, חלילה, משהו יקרה ואמצא אשמה במעילה או באי תשלום חוב חניה. באותו יום כל החיינדלך שבעולם לא יעזרו ואשלח בבושת פנים אל המחבוש. אומנם יש צ'ארם בלהיות פורעת חוק, אבל יש לי הרגשה שצמיד המעקב יקצר את מראה רגלי הלא ארוכה ממילא וירחיב את הקרסול, ואם זה אני לא מוכנה להתמודד.
אבל חוץ מבעיות החוק, הכי הייתי רוצה להיות מרתה סטיוארט.
ממטבחי המסודר והמקוטלג, ייצאו שלל מנות, צבעוניות ופוטוגניות. מתנות מעשה ידיי שאחלק לאורחיי ולמארחיי יארזו בניקיון ובחן, תוך שילוב אלמנטים מן הטבע ומחילופי העונות.
גם אני, חצי שנה לפני הכריסמס (או במקרה שלנו חנוכה כי למרות חיבתי העמוקה לגליטר, אני עדיין לא מסוגלת להעמיד עץ נוצץ בסלון. לא שלא חשבתי על זה, ולא שלא התפתיתי וקניתי קישוטים, לתת לחובבת קיטש לעמוד בצד בזמן שכל היקום מעיף על עצמו קונפטי בצורת פתיתי שלג מעודנים, זה אנטישמיות לשמה) אתחיל להתכונן, לאסוף גלילי נייר טואלט בשביל להכין קישוטי שולחן מסוגננים.
בינתיים אני יושבת במרפסת ביתי וממתינה לצלצול התנור.
יצא המקרה ואחי האמריקאי הגיע לארץ לביקור, יצא המקרה והוא לן לילה אחד בדירתי.
אורח בבית, כמו שיודעת מרתה, הוא סיבה להתארגנות, במיוחד אם בעוד שבועיים את תלוני אצל אותו אורח במשך עשרה ימים.
מיד הוחלפו המצעים, כובדה הרצפה, הוצאו המגבות האיכותיות וערמות הכביסה נדחפו מתחת למיטה. המטבח נוקה וניסיתי לשוות לשולחן העבודה שלי מראה של יעילות מאורגנת, בניגוד למראה של סופת הוריקן המתחוללת בין סרטי מתנות (כי רציתי לארוז מתנת יום הולדת באופן אישי המתכתב עם הסתיו), שלל חשבונות (כי אני מפחדת מרשויות החוק) ודי.וי.די מזויפים של הארי פוטר (כי תיכף יוצא הסרט השביעי ואני בעיצומו של מרתון שמטרתו להזכיר לי את כל מה שקרה).
לאחר כל זה החלטתי שמרתה הייתה מכינה גם עוגה.
חיפוש במחברת המתכונים שלי (קלסר משגע של מוז'י, קראפטי ופשוט ובתוכו מאוגדים דפים עם כתב יד ברור ומסודר, מופרדים בחוצצים תואמים לסוגי המנות השונות או קלסר מסוגנן...שלל ניירות לא קשורים הממתינים בסבלנות ליום מיונם), לא העלה דבר, ופניתי לאינטרנט לחפש מתכון חדש.
גלישה מהירה באתרים הידועים ובסוף מצאתי עוגה פשוטה שנראתה לי טובה, משובחת וביתית.
מיד התחלתי בהכנה.
בעצתה של מרתה (ושל אודטה, ושל לילאן קורנפלד, ושל אמא שלי) יש לי מזווה מצויד. הרבה קמח, סוכר ושמן, שיוכלו להחזיק אותי במקרה והגרמנים יבואו, או לשמש להכנת עוגות במקרה שבשער יש אורח. רק חמאה היתה חסרה.
לקחתי את השקית הרב פעמית שלי וירדתי למכולת.
ל', החנווני, קיבל אותי במאור פנים, אני מתה על בעלי מכולת. תמיד מדהים אותי איך בריבוע אחד קטן אפשר להכניס את כל הסופר וששום דבר לא יחסר. אך הפעם לא מצאתי חמאה.
ל' הזיז את גביעי הגבינה, דחף הצידה את מארזי היוגורט, והוציא מאחורי המדף חבילת חמאה של מאה גרם. "שוק שחור" הוא אמר לפרצופי ההמום "יש מחסור בחמאה". הוא הסביר לי (אחרי שהתפלא שלא שמעתי על זה כי זה היה בכל העיתונים, ואני חסכתי ממנו את התירוץ שאם זה לא בעמודי הרכילות או התרבות או מתרחש בחצי הלא עמוס של החודש, אני לא באמת יודעת מה קורה) שעקב גל החום, הפרות נותנות חלב רזה מדי, ולא ניתן ליצר ממנו מוצרים משלימים כמו שמנת, מוצרלה וחמאה. יש מחסור בכל הארץ והוא שומר את האוצר ללקוחות קבועים ומועדפים בלבד "אל תדאגי" הוא הוסיף "לך תמיד יהיה".
תחושת אושר מילאה אותי עקב הכתרתי כלקוחה מועדפת, סה"כ אני די חדשה בשכונה.
בדמיוני הפלגתי לתל אביב של שנות החמישים, עמדתי אצל אותו ל', באותה מכולת, והוא הגניב לי מן המחסן שלוש ביצים וחציל לכבוד שבת למרות שנגמרו לי תלושי הצנע ולמרות מבטי השנאה מצד שכנותיי.
אני לא יודעת איך מרתה היתה מתמודדת עם מחסור, עם מחירי העגבניות ועם הפרות שסובלות מגל חום משל היו אישה אמריקאית חביבה בגיל המעבר, אבל אני ישר ביקשתי מל' ארבע חבילות- אני מוכנה לחיות בשנות החמישים, לדמיין את עצמי רצה לקוקטיות למלא את ארגז הקרח, אני מוכנה לצמצם את צריכת העגבניות היקרות והאהובות שלי ואני דווקא אוהבת חצילים בטעם כבד, אבל מרגרינה, באמת, זה הדבר הכי לא זוהר בעולם.
הירשם ל-
רשומות (Atom)