משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו
השאריות שעל הצלחת שלי מאכזבות: טבעת מלפפון מכורסמת קצת, מעוטרת בטיפות מים אחרונות שנבעו בגלל המלח שפוזר עליה בחמש בבוקר, כשחתכו אותה; כמה גרגרי קוטג', מהסוג שברור שהגיע מתוך שקית תנובה ענקית ולא מהקופסה העגולה; וקצת חביתה מקושקשת, נחה בתוך מיץ ביצים עכור, שלפני שעה קלה חיכה על הקרקעית של תבנית אלומיניום מלבנית, בתוך גוף חימום גדול, שמישהו יגרוף אותו בכף מתכת גדולה. הבטן שלי מפוצצת, מלאה עד גדותיה באבטיפוס הנחשק של אוכל ישראלי קלאסי, ואני יודע שכבר הרבה זמן לא היה לי פחות. דווקא כשאני שבע אני מרגיש הכי עני.
אני רוצה צלחת שהשאריות עליה היו מעוררות קנאה בבתי אצילים. ילדים בהאיטי היו מתים לקבל את השאריות שלי?!!? כל עוד בני משפחת המלוכה הבלגית לא חושקים במה שנשאר אצלי על הצלחת, אל תדברו איתי על עושר. ותאמינו או לא, משפחת המלוכה הבלגית יודעת להסתפק בשאריות, זה לא הישג כזה גדול. עובדה, הם רצו שיקראו להם Rex Belgii אבל ההולנדים כבר גנבו להם את השם והם הסתפקו בRex Belgium. עכשיו זו שארית שאם היתה מונחת על הצלחת שלי הייתי יכול להרגיש קצת יותר רגוע. נסו לתת לבת משפחת המלוכה הבלגית צלחת עמוסה בארוחת הבוקר הישראלית שלי, ותראו מה קורה: היא לא תהיה שבעה גם אחרי שני קילו סלט ערבי קצוץ דק עם טחינה. תנו לה שתי ביצי קוויאר בלוגה ועלה זהב דק, והיא לא יכולה לבלוע יותר כלום.
קטלוגים זה בשביל אנשים שאין להם כסף.
מבריק
השבמחק