יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו





כמעט תמיד צריך טרגדיה ברקע. נפשם של האנשים הכי פשוטים מתרוממת לגבהיה הרמים ביותר עם איזה אסון קטן. כלומר, לפחות בעיני עצמם. אדם פשוט, חולצת פוליאסטר כחולה, מכופתרת, שרוולים קצרים, כתם ביצה על הדש, סנדלים חומים. צועד ברחוב, בדרך לעוד מכתב רשום שיש לשלוח, או מכתב רשום שיש להוציא. בכל מקרה  לדואר. או, אם אין מכתב יוצא או נכנס, לקופת חולים. לפתע, התרגשות זעירה מעוררת לחיים: צלצול טלפון, רטט חשאי במכנסיו, ומענה לתפילותיו: הנה קרוב מת, אולי קרוב מאוד, וסערה מתחוללת, ויש לפרום רגשות ולתפור אותם מחדש, ותחרה חדשה, מצולקת, נרקמת מסביב ללבבו. ונדמה לו שכל חייו עד כה, דואר, קופת חולים, צליל המתנה בטלפון, היו ציפייה לרגע המוות המכונן הזה, יריית אקדח המזניקה אותו לחיים חדשים של יצירה פרועה, של צחוק מתגלגל בחדר עבודה עם הצלחה קטנה, אבל הו-כה-משמעותית, ערבוב צבע שנפתר, מילה שמצאה את מקומה הנכון במשפט, תו שירד חצי שורה בעמוד ולפתע מנגינה חדשה, מדויקת יותר, התקבלה לעולם.
בקרב משפחתו הוא מנסה לשמור על חזות מכובדת, מציג לראווה את החזה השמוט, את שיערות האזניים, את החטטים, לא מסגיר את קרני השמש שמתפרצות מתוכו. אולי לבן שיחה אחד, איש סודו, הוא לוחש, כבר בשבעה: "אצלי כבר משהו אחר, החיים קצרים מדי, אתה מבין?", ומקבל בחזרה איזה הנהון אטום, מאכזב, המסמן את סופה של שותפות הגורל הזו עם אותו אידיוט שאינו מסוגל להבין את גודל המאורע. ניסיון נוסף אצל אדם חכם יותר, אבל קרוב פחות, מתקבל במבט של בוז משולב בגערה ש"זה לא הזמן ולא המקום", אבל זה כן הזמן וכן המקום, בשבילו. הרי המת כבר רואה את רגבי האדמה מלמטה, דרך תכריך לבן, הזמן והמקום שלו די קבועים מעתה ועד איזה נקודת זמן בלתי נתפשת, עכשיו תורו של מישהו אחר. שלו.
ואז מגיעים לילות קדחתניים, ניסיונות בלתי נלאים, הירואיים, להשיג את ההשראה המהירה ממנו. ותקתוק מקשים, או לחישת מכחול, או פריטה זהירה, מתלבטת, הססנית, כמעט מתביישת, על מיתר. ותחושת הצלחה, והישג, ושמחה, איזה רגש חדש ומצוין, זכרונות שלו מגיל ילדות קמים, איזה כיף משתולל, כמו ירידה ראשונה במורד מגלשת מתכת, הרגליים המבצבצות ממכנסיים קטנים קצת נשרפות מהחיכוך, ילד אחר היה בוכה, אבל הוא צוחק. ומראה להוא, מראה לאחר, מניסיון נזהר לציין את האירוע שהניע אותו בגילו המתקדם לכבוש את האמנות. ויש אפילו תגובות מעודדות: זה נותן ביקורת בונה, הערות מחכימות שמעידות על בחינה מדוקדקת של היצירה, לא סתם עוד ניסיון שטחי לפטור את היוצר. אחר מספק התפעלות, ללא ספק מהסוג האובייקטיבי והכן. התרגשות. הנה  מעגל החיים. הזבל של אחד הוא האוצר של האחר, מעז יצא מתוק, שמשון הגיבור, עוף החול, תקומה וגבורה.
והחיים, מה הם? סטירה. ועוד סטירה. ומי שהתרגל לסטירות, יודעת כל עובדת סוציאלית בעיירת פיתוח - או גם בשכונת יוקרה, החיים אינם מרחמים על איש  מתמכר. ומי שצועד ברחוב, פוליאסטר, ביצה, מכתב רשום, לא יוכל בלעדיהם, לא יתרגל למשי, משרת, משמושים. ואז החיים, אותם חיים שלאלף אלפי עזאזל ירו באקדח, הזניקו במירוץ הדימיוני, כוס אימם, נתנו תקווה, סיפקו השראה, מרצ'רצ'ים את המכנסיים, שולפים כפתור, מפשילים והופ, משתינים. ככה, על הראש. מכתבי דחייה. זלזול ממסדי. זעם יוקד, תחושת קיפוח. אולי אפילו מכתב תשובה זועם למכתב הדחייה, אגרוף מלבין מפרקים על השולחן. אבל חוסר תועלת! אבל מלחמה בתחנות רוח! אבל רק פטרוקציה עוזרת פה! פנקס אדום! גלי צה"ל! זונות! פנתרים שחורים!
אז מה, יהיה עוד יוצר למגירה? יובל כאחד האדם, צאן שהגעתו לטבח לוקחת בממוצע 75 שנה ככה? לא, הוא יתקומם. את אפלטון קרא, מי שראה קרני שמש לא יסתפק עוד בצילם על קירות המערה. יוסיף וישלח, יתדפק על דלתות, יקבץ נדבות, יאסוף תרומות וישחר לקרנות. וכבר הוא אדם אחר, הלוא. קנה נעלי ריצה, הפסיק לעשן, עדשות במקום משקפיים, שוקל ניתוח השתלת שיער, מכחכח בגרונו מול המראה, נואם ולא שוכח להודות, בנימוס, לאלו שראויים לתודה ומודה בקור אכזר, שכבר עדיפה עליו התעלמות, לאלו שאינם ראויים לתודתו. וגל שני! ושליחות והתרגשות ועורך ומשפץ ושוב נדחה.
וייאוש. ואקדח. אולי כדורים. חבל? זה קצת מיושן אבל יכול לעבוד. סכין גילוח, למי אכפת מהלכלוך, לא הוא ינקה. ומעשה. בחירה אקזיסטנציאליסטית. וימים שחולפים, וצלצול טלפון בכיס של אחר. רטט אוורירי אך נועז בחלציו, טלפון חכם. והנה, מוות. ורגשות מותרים ונקשרים. תמיד יש טרגדיה ברקע.
אז ביום ההולדת השלושים שלו, זבולון קנה אקדח. הטרגדיה באה והלכה, הלילות נטולי השינה היו כבר מאחוריו, התרגשות, דחייה, הוא מכיר את התרגיל, הוא הרי כתב את ספר ההוראות. וזה כבר גיל שבו אפשר לשקול לכאן ולכאן את ההישגים שכבר הוחמצו ואת אלה שיוחמצו בעתיד, ולראות לאן נושבת הרוח המהבילה, המסריחה, וללכת לכיוון ההפוך. אקדח, מרגיש אמיתי, כבד ביד, נצרה נעה ב-90 מעלות: מצב 1, הדק נעול. מצב שני, פלא! הדק נע אחורה, מגיב לאצבע הלוחצת, קליק. רצה לעשות רושם גדול.
אבל מה, אקדח מים. זבולון, איך לומר, הוא פחדן. זרזיף מים פושרים מהברז בכיור מכים ברקתו.

יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

רונה שפייזמן: פרוייקט גליטר



השבוע, לאחר יותר מעשר שנים, מישהו אחר חתך את שיערי.
מערכת היחסים הארוכה בחיי נמצאת במשבר.
ואני לא יודעת אם זו ההדחקה או ההשלמה, אני רגועה ומפונפנת.

מערכת היחסים של אישה עם הספר שלה היא בדרך משמעותית, טעונה וארוכת שנים,
ואני, לייט-בלומרית ידועה, התחלתי את יחסיי עם א' בגיל מאוחר.

עד סוף גיל ההתבגרות לא ממש הסתפרתי. כלומר הסתפרתי, אבל רק קצוות.
ילדה עם בלונד-דבש-מקלות וללא מצח באמת לא צריכה יותר.

אבל אז, בגיל שבע עשרה, הגיע הרגע ממנו כל בלונדינית שאינה מתגוררת בסקנדינביה חוששת.

הרגע בו את מבינה שאותו קוז'אק עלום שם שאנס את גווני הבלונד לתוך הגנום המשפחתי אי-שם בערבות פולניה, אפילו הוא אינו חזק דיו אל מול כוח הטבע העצום המתקרא השמש הארצישראלית.

אותו בוקר עגמומי בו את מתחילה, כמו כל בוקר, להבריש את שיערך מאה פעם במברשת טבעית קשה כמו שממליץ התנ"ך שלך באותה תקופה "משתיים-עשרה עד שש-עשרה" רק שבהברשה העשרים בערך את שמה לב שעיניך אינן מסתנוורות כתמיד מאניצי הזהב, ואת כל כולך דהויה.
"שאטנית" יאמרו המרחמים.
"אפור עכבר" תאמר אימי.

באותו רגע מתחיל מסע, ארוך וקשה, עד שמוצאים את אמן הגוונים הקרוב (או במקרה שלי הרחוק) למקום מגוריך.

עברתי הרבה מכשולים עד שמצאתי את א', שעדיין, ולמרות הכל, הוא היקר בספרים.

זה התחיל מהשכונתי, שעדיין קורא לגוונים פסים. האמת שכשעושים אותם עם כובע ים ומסרגה זה באמת שם שיותר הולם את המציאות.

אח"כ היה את ההוא במרכז המסחרי של בית החולים (חלק מהיתרונות של לגור בסמיכות למוסד רפואי ותיק: מכירים את כל מנהלי המחלקות והקניון הקרוב למקום מגוריך הוא היחיד בארץ בו ניתן להסתפר ליד חנות של קטטרים ופרוטזות). הוא עשה עבודה טובה בפעם הראשונה (עם תספורת רייצ'ל אין הרבה מה לטעות). אבל בשנייה, כשנתתי את כולי והכרזתי שיעשה בו כרצונו, הוא כיסח את שיערי לקארה קצר ופוני קצר עוד יותר, ולמדתי, לייט-בלומרית שכמותי, את חשיבות ה"קשה להשגה".

בתקופת הגלות הצפונית שלי היה את ההוא מחצור הגלילית ששרף את שיערי בבלונד-פלאטין וההוא מטבריה שצ'יפר אותי במורטת גבות אימתנית. ועוד כמה, מהמרכז דווקא, שלא השאירו בי חותם.

התעייפתי והחלטתי לנטוש את הבלונד, לצבוע לבד את מחלפותיי בכל צבעי הקשת (כלומר בכל גווני החום-אדום-מהגוני שיש). אלה היו ימי הצבא, העליזים יותר או פחות, והרגשתי הכי קלילה וזורמת בעולם. אני אישה חזקה, יפה ועצמאית, אני לא צריכה ספר, אני יכולה להסתדר בכוחות עצמי.

אומנם דולי פרטון, אחת מגיבורות התרבות, אמרה פעם שעולם אין לסמוך על מישהי שצובעת לבד את שערה, אבל אני הייתי בגיל ההתבגרות השיערי שלי, וכמו כל טינאג'רית פרועה לא הקשבתי למבוגרות ולחכמות ממני.

בשלב מסוים חברתי מ' החליטה שיש גבול לכמות השטיפות הלא ברורות שבחורה אחת יכולה לעבור.
אינטרוונשיין מהיר, חצי שנה של השגחה צמודה בדרום אמריקה בהן צבעתי את השיער לכל אדם שעבר לידי ורק לא לי, והיא הכירה לי את א'.

זו היתה אהבה ממבט ראשון.

איך אפשר לסרב לבחור שעושה לך מיקס-טייפ בשם היטפן 1, דואג למלא את המקרר בדיאט קולה לפני בואך, מעסיק את החופפים הטובים בעולם ויודע להתאים לך את הגוונים הזוהרים ביותר שניתן לדמיין.
שוב הייתי עומדת מול המראה בוקר, הפעם ללא מברשת כי במרוצת השנים הפכתי ללא הסבר מדעי מספק למתולתלת, אבל עדיין, כשהייתי עומדת ומנסה להרגיע את התלתלים, הייתי רואה זהב.

עשר שנים נסעתי לחדרה (טוב בכל בחור שווה יש איזה קאצ'), שלוש פעמים השנה.
מסבירה לכולם שהמרחק מפוצה על-ידי התחושה הממכרת של בטחון ורוגע.
גם השנה הפריזאית שלי, וגם שלוש המלוכסנות לא גרמו לי לנטוש. את ביקורי הקצרים בארץ הייתי מתכננת לפי תאריך חידוש הגוונים.
והיה נראה שזה לנצח.

ואני לא יכולה להגיד אפילו למה זה נגמר, אולי בגלל שכמו דנה ספקטור אני לא רוצה להתעורר בגיל 39 ולגלות שאני פאטתית. אני מעדיפה שזה יקרה בגיל 31.

זה טיפשי לנסוע לחדרה בשביל להסתפר באותה מידה שזה לא בריא לעשות החלקה ברזילאית.
את שני הדברים האלה עשיתי, כמה וכמה פעמים.
את שני הדברים האלה אני לא יכולה להתחייב שלא אעשה שנית.
כי קל לי לדבר עכשיו, שאני עדיין מסוחררת מהפן ומהזוהר.
אבל מחר, כשאחפוף, ואחכה בסבלנות לראות מה יוליד הייבוש הטבעי, אני אתגעגע לא', ודולי, ולילדה עם אניצי הזהב, שעשתה רק קצוות וזה היה מספיק.

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

Hi,we're not in right now


Art & Chicks

באמריקה דוגמניות אוהבות אמנות

בערב התרמה שנערך אתמול בוויטני ניו יורק גוייסו לו 2.65 מליון דולר. מסתבר, שהוויטני היה נחשב ל"סוס השחור" של המוזיאונים, כך לפחות לדברי מבקר האמנות ג'רי סאלץ. הסכום הזה בוודאי מרענן את המשאבים לקראת פתיחת השלוחה שלו בדאון טאון, שצפוייה לקרות במאי 2011.
הערב כלל: הופעה של ג'ון לג'נד, תפאורה של שנדלירים ממורנו וסחלבים, ונוכחתום של ג'ף קונס, צ'אק קלוז, קלייר דיינס.
השאלה הנשאלת היא, אם יהיה ערב התרמה במוזיאון ת"א, מי יבוא?

                                                             ג'ואן סמולז (דוגמנית)
                                                          לילי דונלדסון (דוגמנית)
                                                           טוני בנט
                                                            דיינס
                                                           הזוג קונס
                                                            ג'סיקה סטאם (דוגמנית)
                                                         צ'אק קלוז

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

פראש או טראש? הפינה של דנה יואלי


מה קורה שם למעלה?

כיסוי ראש: פראש או טראש?

כיסוי הראש מטרתו הן להסתיר מטעמי צניעות והן לדבר שפה שיש ביכולתה להעיד על מוצא, על שיוך אתני, מגדרי, משפחתי. הכיסוי כשלעצמו, בין אם מדובר על מגבעת או כיפה, שטריימל או טורבן או סתם כובע ים חתיכי שזרקת על עצמך, מהווה הצהרה פוליטית.
מוזר שדווקא עם התגברות השנאה למוסלמים בצרפת והתפרצויות שנאה על רקע בורקות למינהן, תופעת הטורבן הופכת להיסטריה, מה קורה שם?

הדימויים:
אברך ואשתו בנמה"ת בן גוריון לפני חודש בדרכם להשתטח על קברי צדיקים מכסים את ראשם על מנת שלא לראות את תועבת הסרט בטיסה.. זה אמיתי
וייטנאמית מגניבה
קולקציית אביב 2011 של קנזו
קתרין באבא, סטייליסטית צרפתייה, תמיד עם איזו מטפחת, בד"כ על אופניים של שאנל, אוי הקנאה!
אנה דלו רוסו, העורכת של ווג יפן בסוג של הד-פיס
קו קלוקס קלאן (לא כל כך סטייליש)
ואי אפשר בלי האחת והיחידה עפרה חזה ז"ל, מפציצה בבגדי חתונה









יום שני, 25 באוקטובר 2010

אפרת קדם- מכתבים מפרינסטון


The Long Distance Relationship-Album./ Efrat kedem
 
in this album you can see  some great moments of intimacy on skype with some of my friends and family.
 
Attached with all my love to:
Inbal Timor, Rut Oppenheim , Uri Kedem, Ronny Kedem,Tal Kalovski, Avital Cnaani, Dana Lev Levnat, Barak Ravitz,Yochai Avrahami. 

















יום שבת, 23 באוקטובר 2010