יום שישי, 31 בדצמבר 2010

פראש או טראש? הפינה של דנה יואלי

גילט פרי גלאמור -  פראש או טראש
לפני מספר חודשים נתקלתי בכותרת "גילט-פרי גלאמור – פרוות נוטריה"
כצמחונית אני רגילה לקרוא כהמשך לכותרת "גילט-פרי" טקסט טבעוני על טופו ואצות שנקטפו ללא ניצול, ביער גשם שכף רגל אדם לא דרכה בו ובאופן שלא פגע במארג החיים הטבעי של השונית, והמשכתי לקרוא בעניין.
מסתבר שבין 1880 לשנות השלושים של המאה הקודמת, יובאו ללואיזיאנה מארגנטינה נוטריות. הנוטריה היא מכרסם נהרות חמוד בצורה יוצאת מן הכלל עם פרווה מבריקה, ולכן כמובן שיש להכין ממנה מעיל או כפפות.
היות שהנוטריה היא חיה חכמה, היא התפשטה לביצות והפכה לגורם שמפר את האיזון האקולוגי (לקח: מה שקורה בארגנטינה צריך להשאר בארגנטינה)

אגב – אמריקה לא לבד, חדי העין יבחינו בנוטריות קצוצות שיער בירקון. בשנות החמישים היה רצון לפתח תעשיית פרוות מקומית משגשגת. הנוטריות הובאו, גודלו, ואז בפרץ גאונות של הטבע הפסיקו לגדל את פרוותן (מפאת האקלים הנורא ששורר כאן). בהעדר יכולת לממש את היעוד הציוני שלהן, שוחררו בנהר הירקון.
מכיוון שהיום כולם יודעים שפרווה אמיתית זה טראש קשה, וזה אנדרסטייטמנט שאין דברים כאלה, נמצאים כל מיני אמצעים שבהם ניתן לחפות על הזוועה, על הניצול ועל האכזריות שבהפקת פרוות.
מכיוון שהמין כרגע מוגדר מין "פולש" שמערער את המארג האקולוגי, מעודדת מדינת לואיזיאנה ציד חוקי של הנוטריות. כמובן שאם אפשר לגזור קופון מכך, המדינה רוצה פרווה והיא רוצה למכור אותה. מעצבים כמו מייקל קורס וביל בלאס הרימו את הכפפה.
מתוך תצוגת אופנה שנתמכה ע"י מדינת לואיזיאנה להפצת הבשורה

זה הזכיר לי את עניין הטקסידרמי, טרנד די מבאס של הזמן האחרון, גם אם מקורותיו נעוצים במאה ה-15 ומגיעים לשיא במאה ה-18 עם התפתחות המדע. הטקסידרמי הוא כמובן אובייקט של ממנטו-מורי, אבל עם כל הכבוד, כולנו יודעים שבסוף נמות. וחוץ מזה מה רע באיזו גולגולת ונר?
, טבע דומם עם נוצת כתיבה וגולגולת, 1628Pieter Claesz

ברשת החלו לצוץ דימויים של תכשיטים לאנשים דכאוניים בסגנונם, או עם קריצה אל עבר העולם הבא, עם פוחלצי חיות. עכשיו מדובר בעיקר בעכברים וביונים, המיעוט האתני של חיות הבית, והתגובות רובן בסגנון
"איכססססס בחיים אני לא אלבש עכבר על הראש, אל.או.אל" והרבה פחות הרהרי כפירה מוסריים.
אחת התכשיטניות האלה, אומרת בארטיסט סטייטמנט שלה (כן כן) שכל החיות שהיא משתמשת בהן נכון לעכשיו מתו מוות טבעי..
בהתאמה: סיכת כנף יונה וכסף טהור, סיכת עכברון וכסף טהור, סיכת דרור וכסף טהור



מכיוון שהמדור כל כך דכאוני היום, נסיים בברכת הקריסמס של הקרדשיאנז. סוג של משפחת אדמס בקטע עממי. פייר אין עליהם.

http://www.okmagazine.com/


חבילת שי לשבת! שנה טובהההה!










יום שישי, 24 בדצמבר 2010

John Singer Sargent



ReBlogging

בחיי




סבתא גאגא כנראה מזמן לא חשה ביד על חזה וככל הנראה התגעגה למגע, אחרת אין שום הסבר לעובדה שאחרי שמעריצה תפסה לה את הציצי פשוט באמצע הרחוב בפריז, במקום לקרוא לשומר ראש או להרחיק אותה, היא עטה עליה בחיבוק.
לי זה נראה כמו מחווה של הכרת תודה. מעניין מה יקרה אם מישהו ישחיל לה יד לחצאית.
images: the superficial

אוי זה לא יפה ובאמת קצת מרושע

אבל ככה לורי מ"שנות ה-70" נראית עכשיו, בצילום המעצר שלה על DUI
image: the superficial

המדור של דנה לב ויובל אביבי: משהו אחר כבר אמור היה לקרות עד עכשיו



הימים מתרוממים לאט בחודש דצמבר: כל שקיעה היא מוות קטן.
המעבר מנובמבר לדצמבר מסמן את הפעלתו של שעון איום ומאיים, ספרות אדומות שצונחות למטה כמו מתכוננות לשיגור פצצה אטומית. במעורפל אפשר לזכור איך המסע לעבר ה31 בדצמבר היה פעם כמו היום הראשון של חודש יום ההולדת: כל כולו חלומות על פאייטים ותוכניות איך השנה, סוף סוף, נשלוט ברחבת הריקודים במקום להביט בה מהצד. ופתאום – ממש בשנה אחת וספציפית – הוא הפך מחגיגת ההיוולדות לחשש מהקץ.
זה ההיפך מבדידות: אפשר לזהות בעיניים של הזרים שמהלכים מסביבך ברחוב את החיבור החדש שמאחד אתכם, המכים על חטא, בין כל אלו שעדיין מתעוררת בהם ההתרגשות, המועדת לכישלון, מהתקווה הבדויה להתחלה חדשה.  
הדבר היחיד שזהה בעוצמתו לטרגדיה של דצמבר הוא התקווה של ינואר.

חבילת שי לשבת! ישששש











יום רביעי, 15 בדצמבר 2010

פראש או טראש? הפינה של דנה יואלי

ריטוש – פראש או טראש?



בחיי שאני לא מגזימה כשאני קובעת שבלי פוטושופ אין חיים. העולם מספיק קשה גם ככה, ורצוי לעטוף אותו בקצת זוהר, להחליק את הקצוות, ולטשטש איזה פצעון. הלא כל הפגמים האלה הם ביטויים למתח וחרדה ולחוסר השלמות הכללי שהוא כל כך לא משהו, ואפשר להיפטר מהם כסוג של פנג שוי.


בחודשים האחרונים, משל היינו באייטיז (בירת הטראש), הרשת מלאה שערוריות על מה רוטש (בפוטושופ כמובן) ומה לא. דיונים פאתטיים על אמיתות הדימוי (הלו? מה קורה איתכם?) ואמינות הדימוי העיתונאי מופיעים כאילו שאנחנו בתקופת היובש בשיקאגו.


הגל האחרון בסערה הוא תמונות האירוסין (מסתבר שמדובר בז'אנר בפני עצמו) של הנסיך ויליאם ובחירת ליבו קייט מידלטון. הבריטים, כמו אומה פסיכוטית גאה, כבר עוקבים אחריה בשקיקה, רייס הוציאו מחדש את השמלה מ-2009 שהיא לבשה בצילומים המדוברים, ובתי אופנה זולים הנפיקו עותקים של טבעת האירוסים המלכותית.


הצילומים כמובן משמימים כהוגן, הרי הם לפניכם

הסשן המדובר צולם על ידי לא אחר מאשר מריו טסטינו, צלם אפנה ידוע בעל שם עולמי, ועל מנת להסביר מדוע רוטשו הצילומים (קלות) מסר נציג בית המלוכה שהיה צורך בבלאנס של התאורה, ושהצילום משול ליצירת אמנות, כאילו ישבו בני הזוג לציור דיוקן. זאת כשלעצמה אמירה שראוייה למדור פ.או.ט, אבל נעזוב את זה לרגע.

האנתוזיאזם החדש הזה בתקשורת כמובן די מביך, בעיקר מכיוון שזו סוגייה כל כך ישנה.. וגם, למישהו אכפת שלמרילין מונרו אין אף תמונה עם איזה חצ'קון? או שרואים לה את התחתונים?, גרטה גרבו עם משהו בין השיניים?
בכל מקרה, הטרנד החדש בלי פוטושופ ובלי איפור חודר לכל חלקה טובה. אל הצרפתי, שהיה אפשר לסמוך עליו שירכך קצת מהמציאות הכעורה בחוץ, חשף ב-2009 תמונות של הנשים היפות בעולם – סופי מרסו, מוניקה בלוצ'י, אווה הרציגובה ועוד - בלי איפור ובלי פוטושופ, על פני שער העיתון. התוצאה די מהפנטת למען האמת
ובאיחור לא אלגנטי של יותר משנה, עשה כך גם מארי קלייר האמריקאי, עם ג'סיקה סימפסון (כאילו שלמישהו אכפת)
תמונות של מדונה הופצו לתקשורת בלי פוטושופ עם ידי הרמבו המגויידות שלה.. (עדיין תופעת טבע) שערורייה!
ורגע לפני שהגופה מתקררת, עיתון וי שאמור להיות דווקא הכי קאטינג אדג' מהשלושה שנזכרו, הוציא בחודש שעבר את האייג' אישו שלו, מה שנקרא "יפה בכל גיל" ועל השערים מככבות, נכון הבנתם, נשים בכל גיל, בלי איפור!! למה?!
מסתבר שהיה שם די הרבה פוטושופ מעורב, ג'יין פונדה התבאסה מהתוצאות, אני חושבת שבצדק..


מה אתם אומרים, פראש או טראש?


נסיים בפדיחה ריאליסטית - כוכבות אמיתיות עם שיער בבית השחי
טיירה, דרו, הילרי, ולילי אלן.. אוי וי





דימויים:


Splash News, NY times,