Art+Bling = Blart

יש איזשהי נקודה שדברים התחילו להדרדר בה. לא שאני נגד בלינג אבל כשזה רימייק של רימייק של רימייק כל הנצנוצים האלה מאבדים את זוהרם. פעם כשמכל מקום רק ראיתי את דלות החומר ופלורסנטים ושמעתי את תמי גטר ואת המואזין, בלינג ואמן כמותג היה דיבור הכרחי בעיניי. אני עדיין חושבת שהגזמה היא אחד מטעמי החיים החשובים ביותר, אבל היום אני יכולה להתרגש מעגיל קריסטל זול בקוטר סנטימטר על כוסית שחומה שקורים לה שאנל, ואיכשהו דווקא כשמדובר בעבודות שנמכרות בחמישים מליון לירות שטרלניג ( הגולגולת של הירסט, בהמשך), אני מתחילה לשאול את עצמי מה הטעם. האם המופרכות כשלעצמה היא סיבה מספקת, או שתוקף מוסרי נכנס פה למשוואה ( בהעדרו כמובן). אם אתה רוצה לשבור את הכלים, למרוד, במה בכלל אתה מורד? מה שברת- חוץ מאת השוק?

סילברי פלרי הייתה נועזת ומענינת כשהיא הציגה את עגלות הזהב שלה ומיצבי ההוט קוטור:

איכשהו קרה דבר מדהים ומוזר, עגלות הזהב מצאו את דרכן לעולם האמיתי

שוב אנחנו מגלים שהחיים מחכים את האמנות, לא הבנתם שעגלות מזהב הרוויחו את מעמדן במוזיאון בגלל שהן

א ב ס ו ר ד י ו ת?  אנחנו בולעים כל פתיון ואח"כ יורדים על Pharrell (מתערוכה משותפת שלו עם טאקאשי מוריקמי):

והכי הכי מופרך ויש שיאמרו זחוח, דמיאן הירסט כמובן

המקור הרבה יותר מעניין, גם הגלאם יכול להיות אותנטי, ג'ף קונס אולי לא לובש משקפיים בעלי מסגרת פלסטיק אך הוא לא נעדר נשמה (אולי אפשר אפילו להקצין ולומר שמסגרת פלסטיק היא נשמה יד שנייה , בהזדמנות זו): 

נלך עוד יותר אחורה לסטייל אמיתי אצל קלימט האחד והיחיד:

ולסיום חזרה לעכשיו ולסטאר קווליטי אמיתי, גם בלינג, גם מחוספס. פרסונה שמחברת את הפופ ההמוני של שנות ה2000 עם עוד קצת פופ ותוכן, קהינדה וויילי:

ככה עושים את זה (: לא שזה הדבר הכי משובח בהכרח או הכי מרגש שראיתי, אבל זה מה שזה, זה מדליק וזה לא מנסה להיות משהו שזה לא, וזה, כל הקטע.