יום שבת, 17 באפריל 2010

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו






הסאבווי לקוני איילנד לוקח יותר משעה, כמעט כולה מתחת לאדמה, במחילה ארוכה, תת קרקע גלויה. בהתחלה, עד שיוצאים ממנהטן, הקרון מלא, ולאט לאט הוא מדלדל, עד שנותר רק אדם אחד על המושבים הכתומים הקשים, שאופייניים לקווים הזולים יותר. בתחנה האחרונה, כבר מחוץ לאדמה, כמעט גבוה בשמיים, איש לא יורד. היא מובילה לרוח רפאים של פארק שעשועים, ממש ליד קו המים, שמרוצף במאות דוכנים צבעוניים ומתקלפים, רובם סגורים. צעיר עם פאות לחיים זאביות וידיים מקועקעות בדיוק עד לפרק היד מגיש בוריטו קטן. כל מה שחסר במקום הזה, כל כך נטוש ועזוב עד שהבדידות בו היא כמעט קלישאה, הוא ליצן עם חיוך מוטרף שמסתיר סכין מתחת לחליפה האדומה והנוצצת שלו.
הכניסה לגן החיות המימי עולה 13 דולר. רוב התערוכות סגורות – למדוזות, למשל, שאמורות לזהור בחושך, אי אפשר להיכנס היום. גני חיות של דגים קצת פחות מייאשים מגני חיות רגילים. המבקרים בגני החיות הרגילים תמיד מופתעים מכמה שהעיניים של החיות אנושיות, בלי לחשוב על זה שאולי העיניים שלנו הן אלו שחייתיות. אבל הדגים חושפים פחות רגשות, העיניים שלהם אטומות לבנות, כמו של כרישים, המקום שהם קוראים לו בית הוא חייזרי כמעט. החרדה האיומה מצורות חיים משונות שאיכשהו דווקא הן התאימו בצורה מושלמת לסביבת החיים שלה אנו לא נתאים לעולם והמחשבות על דג פרה-היסטורי ענק, ששרד בקור החשוך של מאות קילומטרים מתחת לפני המים ופוער מתחת רגלינו השוחות פה ענקי ומלא שיניים, מאפשרות לנו לאמץ את הפחד, ולשקר לעצמנו שמדובר בזרים, שסבלם אינם דומה לשלנו.
שוב מתחת לאדמה, מראה תת ימי על האקווריום של הוולרוסים. רק נקבות יש בו, הזכרים אלימים מדי, קורעים את הבשר החלקלק והרטוב של נשותיהם אם משאירים אותם יותר מדי זמן ביחד. אמא וולרוס מתוכנתת, עושה שואו לצופים, מתקרבת בגלישה לחלון הגדול והעבה, מצמידה את הפרצוף עמוס הזיפים הקשים לזכוכית ומביטה ישר בעיניים לכמה שניות. אחר כך היא מפנה את הבטן וגולשת הלאה, מציגה בגאווה את הווגינה הענקית שלה, פס רחב ופעור בין שני סנפירי כפות.
בערב, כשהוא אוכל המבורגר ושותה בירה, הוא חושב על זה שאם היה קופץ ראש לתוך הווגינה הזו, הוא בטח היה מחליק פנימה בלי שום בעיה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה