חכי לי- תערוכות שראיתי בלונדון

וויליאם ססנל בוואייטצ'פל. מפתיע, נדיב ונועז.

אני נכנסת אל החלל כלא מאמינה. זה... ציור... אמיתי... ופתאום אני מבינה כמה זמן לא ראיתי ציור אמיתי. אני רוצה להרגיש את הכוונה בלי המאמץ, את התנועה לצד הבלימה, את את האפשרות לצד השאלה.

ססנל נותן את כל אלה. הוא פותח לך צוהר אמיתי להבין, כמו חבר שמספר לך חלום שחלם אחרי ששניכם שתיתם כמה שוטיםם של אבסינט. הוא ממש קרוב אליך, הוא מספר לך הכל, זה נעלם בתוך עננה של אי בהירות , אבל אתה עדיין מרגיש שיש לך עכשיו את הזכרון הזה שפעם היה שלו.

תערוכה ורסאטילית עד כדי כך, שיש תחושה של אוצרות נעדרת. איזו תחושה נהדרת! החופש שהוא לוקח להיות אחר כ"כ ועל אותו הקיר! ולא רק זה, אלא שבקומה השנייה הוא מציג עבודות וידאו. וידאו? לצד ציור? הייתכן? פאקינג כן.

בקופסאות אנאלוגיות נוגעות ללב הוא מציג וידאו שמיד רואים עליו שנוצר ע"י צייר. התפיסה של מישור ההקרנה כמצע, ולא כמטאפורה. הוידאו כולו הוא אובייקט. שרשרת שאתה מגלגל בכף ידך והאור המשתקף בה משתנה בקצב תנועתך.

בדרך החוצה מהחלל קופצות לי המילים המצוטטות ממנו,  סטנסילים על הקיר מולי-

Painting is not a game, it has to be taken seriously

מילים כ"כ פשוטות, ועדיין, כ"כ טוב לראות אותן.

עוד 

ריכטר בטייט, עושה שרירים. מרשים ובלתי נגיש כמו ויטרינה ריקה.

כשלעצמה, פגישה עם רטרוספקטיבה של אמן שהתחנכת בצילו היא מפכחת. לא מנחמת. הנה פה, אחרי כל השנים האלה, וכל הפעמים הרבות שבהן אוזכר שמו (האם זה זכרוני או שנדמה שרבות מדי, וכלאחר יד?), אני עומדת מול הציורים הפנומליים של ריכטר, ומרגישה, מה?
אלו לא רק דוגמאות לוירטואוזיות גברית שאוזכרו תדיר במזרח ירושלים, אלא גם זכרונות מנעוריי המביטים אל העתיד בפליאה.
הרבה נמצא על הכף פה. והציורים הם מפעימים. ללא ספק, אחד הציירים הטובים שידענו. איזו שליטה.
המעבר בין פוטוריאליזם עוצר נשימה (לא לדאוג, הוא רלוונטי כי הוא "מקיים דיאלוג")  לבין מופשט אקפרסיבי או מופשט גיאומטרי נדמה כלהטוט של אדם משועמם, ולא כחופש- כמו אצל ססנל. "הנה תראו", הוא אומר "אני יכול לעשות גם את זה".
הצפייה מסרסת. התערוכה המצ'ואיסטית הזאת כמעט גורמת לי לאבד תקווה. מזל שאח"כ מצפה לי ג'ורג' קונדו.
עוד

פיפילוטי ריסט בהאיוורד גאלרי, טריפ טוב עם דאון קל

מאד קשה לדבר על התערוכה החדשה של פיפילוטי ריסט בהייוורד גלארי. יש החלטה בסיסית שצריכה להעשות עם כניסתך לחלל- האם אתה ציני או האם אתה כנוע? אע"פ האסוסיאציה השלילית של המילה כנוע, היא דווקא הדבר החיובי לעשות (ידוע שגם בS&M הכח אצל הנשלט), אני לגמרי בחרתי בה והתמסרתי לחוויה הטוטאלית שהתערוכה מציעה. בחלל הכניסה הוידאו אינסטליישן יפה מאד.. על שני קירות עצומים הנפגשים כ"ר", מוקרן אופק נע על אובייקטים לבנים שנראים כבובות של חפצים, דגם של בית על במה מתחתך, על אחד הקירות החיצוניים מוקרנת ארוחת ערב משפחתית בה המנות עולות באש. ממולך, מעל הדגם ובהקרנה אינטימית על הקיר הענק, פרופיל נשי עם רקע של נוף בנסיעה, המדברת על רומנטיקה ומשפחה. בהמשך מחכים לך חללים חוויתיים בהם מוקרנים דימויים הנעים בין אירוטיקה לפסיכדליה, על יריעות בד מרחפות. בובות בצורת גפיים או טורסו אנושיים שרועות על הרצפה המכוסה שטיח רך, ואתה מתבקש לגרור אותן ולעשות בהן כרצונך כדי שיהיו לך כרית. אנוכי וחברתי ניקי, פסלת ניוזילנדית במקור המסיימת את התואר השני ברויאל קולאז' השנה, לא רצינו לזוז. אם לא היינו יודעות שיש נקניקיות גרמניות ויין חם בדוכנים מחוץ לגלריה, לא היינו זזות משם בחיים.
עוד ועוד חוויות מחכות לך משם. הקרנה פנורמית של התרחשות אסוסיאטיבית מחזורית, הקרנות מיניאטוריות גאוניות בתוך תיק יד פתוח, וגם, כסא מזמין לצד מנורה עומדת, שאתה אמור להתיישב בו ודימוי של עצים נעים מוקרן על הירכיים שלך. זה רגע מערסל ואירוטי, הכניעה הזאת לקבל את הדימוי ולהתלטף בו, העיגול המושלם מוקרן והעצים בתנועה סיבובית כמו מלטפים אותך. כמה אדיוטי, כמה מנחם.
ריסט לא מפסיקה. יש משהו מאכזב בחזרה הזאת. כ"כ רוצה לרצות את הצופה. יש משהו לכל אחד. כשדיברתי עם חברה אחרת שראתה את התערוכה, היא דווקא הייתה מסוייגת, ניקי ואני היינו בשוק, "מה?! לא אהבת???" זה כמו להיות בדיסנילנד ולא לשמוח, הרי, "חשבתי שזה נרקיסיטי". ונכון, יש משהו נרקיסיטי בכפייה המניפולטיבית הזאת של צליל וצבע, פורטת עליך עד שאתה נהיה פשוט סמרטוט, אבל היה מדוייק יותר דווקא לעצור בסחיטה הזאת שמטמטמת אותך לגמרי, אשכרה גורמת לך להגיד לעצמך "אווו, איזה יפה זה פרח, ואיך הוא בא לי טוב בורוד..." ולא להמשיך להציע "גרסאות" שגורמות לך לצאת בסופו של דבר, ממצה, ולפיכך- ספקני, במקום הלום.
עוד


ג'ורג' קונדו בהאייורד גלארי, מפכ/קח

בקומה השנייה של ההאייוורד, תשושה ומרופטת אחרי ריסט, מתעוררת מעט במדרגות הבטון, פוגשת את ג'ורג' קונדו בתערוכה חזקה ביותר. איזה נקיון בהצבה, מה שאמור להיות דחוס- דחוס, מה שאמור להיות ריק- אויר, ומה שאמור להראות נועז- נראה.
לפני התערוכה הזאת הייתי פחות שרופה על קונדו, אם לומר זאת בעדינות. לא הבנתי את הסמנטיקה שלו, היא נראתה לי אקראית, לא מדוייקת. הבנתי, זו גרוטסקה, אבל התחושה שלי הייתה שהפראפרזה היא לא מאופיינת. הפיגורטיבי הוא שיבוש פשטני של מקור, ולא פיגורציה חדשה. אבל משהו קורה בחוויה מול הציורים, קודם כל- הם פאקינג טובים. קונדו הוא צייר חריג. . אבל זו גם המסה והקונטקסט שעושים את זה. פה, החזרה היא כ"כ נדרשת, העקשנות הזו שלו, שוב ושוב לייצר את הפחיסות המרושעת הזאת, מתחילה לשכנע ממש. פשוט הורס אותי, האבסורד של להתרכז כ"כ לצייר ברצינות תהומית אף מופרך ועגול.

עוד

עוד ראיתי את:

'פול מקארת'י בהאוסר אנד ווירת- לא פתור עם רגעים של התעלות אופיינת רק לו

וואלאס קולקשן- מוזיאון אינטימי עם אוצרות מיניאטוריים וגם רנואר אחד:)

וסטייל פוסטמודרניסטי בV&A- תיאטרון מופק מדי שנותר כהצעה מסוגננת ולא בחינה אמיתית של מגמות