הימים מתרוממים לאט בחודש דצמבר: כל שקיעה היא מוות קטן.
המעבר מנובמבר לדצמבר מסמן את הפעלתו של שעון איום ומאיים, ספרות אדומות שצונחות למטה כמו מתכוננות לשיגור פצצה אטומית. במעורפל אפשר לזכור איך המסע לעבר ה31 בדצמבר היה פעם כמו היום הראשון של חודש יום ההולדת: כל כולו חלומות על פאייטים ותוכניות איך השנה, סוף סוף, נשלוט ברחבת הריקודים במקום להביט בה מהצד. ופתאום – ממש בשנה אחת וספציפית – הוא הפך מחגיגת ההיוולדות לחשש מהקץ.
זה ההיפך מבדידות: אפשר לזהות בעיניים של הזרים שמהלכים מסביבך ברחוב את החיבור החדש שמאחד אתכם, המכים על חטא, בין כל אלו שעדיין מתעוררת בהם ההתרגשות, המועדת לכישלון, מהתקווה הבדויה להתחלה חדשה.
הדבר היחיד שזהה בעוצמתו לטרגדיה של דצמבר הוא התקווה של ינואר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה