ימין ושמאל רק חו"ל וחו"ל# -6- מכתב ממני ומענבל טימור
--------------------------------------------------------------------------------
ענבל טימור ,החברה הכי טובה שלי בעולם,לקחה את עצמה ואת כל האומץ לב שלה ואת הנשמה והנדיבות האינסופיים שלה ונסעה להאיטי, היא עובדת שם. חשבתי שזה יכול לעניין הרבה אנשים, מה שהיא עושה שם, אז התכתבנו, כדי לשתף.
עינבי מה שלומך?
הי חברה יקרה, שלומי קצת מותש. זה קורה כמעט כל יום לקראת סופו. עכשיו 22:22 ואני עייפה מאוד. אני גרה בכפר בגודל בינוני. השמש שוקעת כל יום סביב השעה 17:00 ומחשיך פה ב17:40. כשמתחיל לרדת החושך - מגיעים היתושים. הסיבות המדומיינות שלי לעייפות הקיצונית הם החושך, היתושים והיום שקדם להם. לפעמים כבר משעה 19:00 בערב אני סוגרת את הבאסטה. תשמחי לדעת שלפני יומיים חברת החשמל ההאיטיאנית (ADH) חיברו אותנו לחשמל הארצי ואני יכולה להשתמש במזגן שלי בחדר – זה עוזר נגד יתושים בעיקר. אז עכשיו אני בחדר שלי, הוא קריר מהמזגן וזה מעודד,חשוך (אין לי אור מישם שמאז שחברת החשמל חיברו אותנו המנורה שלי בחדר לא עובדת, אי אפשר ה כ ל ביחד, או מזגן או אור :)) אני שומעת מוזיקה מרגיעה וזה פתאום מייצר אצלי תחושה שאני אולי במקום אחר. במיוחד כי אני כותבת לך, ואת קרובה שלי ממקום אחר ויש לנו מרחב משותף של הבנה ואהבה. פתאום אני קצת פחות עייפה.
איך הגעת להאיטי?
הגעתי להאיטי אחרי שהבנתי שאני רוצה לצאת מהארץ לתקופה. לחוות את העולם מנקודה אחרת. חשבתי בהתחלה לסוע לטייל ולצייר חשבתי לעשות זאת בספרד. באותה תקופה ציירתי הרבה בפחם שחור ועלה בי רצון לחקור את השחור. רציתי להרחיב את היכולות שלי ולהכיר את השחור לעומקו. חשבתי על השחור מבחינת חומר, אולם גם משום ששחור הוא מצב מנטאלי לפעמים. אני מתכוונת למצבים בהם מרגישים נורא רע, שהכל שחור וסתום ואין מוצא. רציתי להסתכל לתוך השחור ,מתוך ידיעה שאין מוחלטות שכזאת, ושהראייה שלי נושאת עיוותים. 'אני רוצה לפתוח חלל בתוך השחור'. ומתוכם ניתם להשתנות ולראות אחרת. רציתי להבין את זה ממש בעצמי ולא רק להכיר בזה כרעיון שאני רוצה לאמץ לעצמי. כי יש הבדל בין רעיון לידיעה. בכל אופן הבנתי בשלב מסויים שאני לא רוצה לסוע לחופשת ציור או טיול. הבנתי שאני רוצה לעשות משהוא שיהיה משמעותי בשבילי וחשבתי על עבודה עם אנשים, ילדים אולי. שבוע וחצי אחרי שהבנתי זאת הגיע אלי הידיעה המשונה שיש אירגון בהאיטי שמחפש אנשים לעזרה בהקמת בית ספר. שלחתי קורות חיים, חזרו אלי , הייתי בראיון, התרגשתי מאוד והחלטתי די מהר שאני נוסעת, אחרי שבועיים הבנתי שהתקבלתי, חודש אחר כך הייתי על המטוס להאיטי.
למה נסעת?
היה קליק.
עם מי את עובדת? אני עובדת באירגון בקומי , זה אירגון שהיה מעורב בהקמת שני בתי ספר בבתי סוהר בהם היו כלואים ילדים משנת 1996. אחרי רעידת האדמה, הם יזמו והקימו ביחד עם בחורה ישראלית שהיתה פה עם משלחת ההצלה הישראלית, 14 בתי ספר אוהלים במחנות פליטים. בתי הספר האלו היו הצלחה. מתוך העשייה הזאת האירגון גדל מאוד והשנה הם פתחו 2 בתי ספר בנויים וקבועים שמטרתם היא לאפשר לילדים ללכת לבית ספר ולקבל חינוך הוגן ואפילו טוב. בית הספר מסובסד מתרומות והתשלום הוא סימלי בלבד. המטרה היא גם להשגיח על בית הספר מקרוב ולבנות תכנית שמשלבת העשרה ולא רק לימודים יבשים.
ספרי חוויה מסעירה..
ערב אחד יצאתי מהבית במטרה לתת מתנה לזוג דיסק עם תמונות שצילמתי בחתונה שלהם בכפר. האישה היא משהוא מיוחד, היא שופעת וולגריות: במראה בדיבור בנוכחות. היא קצת כעסה עלי כי לקח לי זמן די רב עד שצרבתי לה את התמונות על הדיסק כדי להביא לה. בכל פעל שהיתה רואה אותי ברחוב היתה צועקת לי מרחוק – עינבל!!! ומזכירה את העניין, ובצדק. בכל אופן הלכתי אליהם הביתה, הבית דחוס ביותר מפוצץ תמונות על הקירות והמון המון חפצים. למען האמת זה בית שסוג מסויים של צלמים יריירו עליו ריר מתקתק שעושה צליל של ואווו איזה אנשים מוזרים ומיוחדים, תראו איך הם חיים. בכל אופן ברגע שהגעתי אליה התחיל פתאום מבול מטורף, שנייה לפני זה שום כלום. הדרך חזרה הביתה נהפכה לאתגר של 5 דקות הליכה ברוטב מים. שאלתי אם יש להם מטריה והם הוציאו משהו שהיה די ברור שלא ממש יעזור במבול הזה. בכל אופן, היא, עם מן שמלת פיגמה ירקרקה יצאה איתי ללוות אותי החוצה, כנראה חשבה שמחכה לי אוטו. אז התחלנו ללכת ביחד במבול וזה לא היה לי כל כך נוח שהיא מלווה אותי, אז אמרתי לה בקראולית משובשת : תלכי הביתה אני ארוץ מכאן, אמרתי תודה התנתקתי ממכסה המטריה והתחלתי לרוץ בספיד הביתה. אפילו שזה לקח פחות מדקה הגעתי רטובה מאוד.אחרי כחמש דקות בעוד אני מורידה נעליים וגרביים יש דפיקה בדלת, אני פותחת, היא עומדת שם בפתח, עם המטריה המגוכחת שלה כולה ספוגה מים, עם קפקפים ועיינים שמביטות עלי, אני לא מצליחה לפרש את המבט. למה היא באה עד פה? הכותנת הירקרקה שלה שקופה והיא בלי חזיה, וולגרית רטובה, קצת פחות וולגרית. ואני נמסתי לאור המחווה הלא ברורה.
ספרי חוויה הכי מפחידה?
אני כותבת לך בהמשכים, עכשיו כבר יום אחר ושבוע אחר מהזמן שבו התחלתי לענות על שאלותייך. כרגע חזרתי מהופעה- מסיבה, שבאופן עקרוני היא אירוע מאוד מאוד כיפי ומעניין, עם מוזיקה ריקודים הרבה אנשים, תרבות, אמנות. מה שקרה שם כרגע הוא שבזמן ההופעה, כשהחלל דחוס מאוד באנשים מקפצים ורוקדים, התחילו שני גברים ללכת מכות. בפעם הראשונה הייתי ממש ליד, מיד זזתי הצידה, זה הפחיד אותי. בפעם השנייה הייתי ממרחק, וראיתי על מראה שתלוייה על התקרה שמתחילים שוב ללכת מכות ליד הבר. שוב התחלתי לזוז אחורה, עוד אנשים מסביב התחילו להיבהל ולזוז. ואז נשמעה יריה. פק. ושקט. לא צרחות ולא כלום. כולם בורחים החוצה. לא ראיתי מה קרה כי ברחתי. אחכ הסתבר לי שאדם אחד ירה באדם אחר, שנהרג בסופו של דבר. מזל גדול שהיו שם שוטרים (אני לא יודעת אם הם באו לבלות או לסקור את הסביבה) והשוטרים אולי מנעו שזה להתפתח לעוד יריות. המהפך הזה בתוך הערב היה קיצוני ומפחיד.
ספרי חוויה הכי עצובה..
יש הרבה חויות עצובות. אני אספר לך על רגע מעורבב. באחד מהימים הלכנו לצלם ווידאו קליפ לחבר מוזיקאי, סילה. צילמנו בשכונה שלו שהיא בעיר התחתית. בחלק מהקליפ השתתפו ילדים, רקדנו איתם והיה ממש ממש שמח. תוך כדי שאנחנו שם, מצלמים, נהנים, צוחקים, ילדים, אני קולטת מהצד צעקות, מפנה את הראש 45 מעלות ורואה לידי שוטר כופת אישה, היא משתוללת כנגדו, הוא מעיף לה סטירה וצועק עליה שתרגע. היא נראתה לי מושפלת נורא. כאב לי הלב והראש שלי המציא כל מיני סיפורים על מה קרה לה וחווית ההשפלה התעצמה. שוב כאב לי הלב מאוד. בשבריר שנייה הפכפכות משמחה ואושר לבושה השפלה וכאב, וכל הזמן הם המשיכו להתקיים זה לצד זה. העירבוב משונה.
ספרי חוויה הכי שמחה..
זה מאוד משמח לפגוש אנשים חדשים. זה מאוד משמח לשמוע מוזיקה, זה משמח לראות ילד ממציא משחק, זה משמח ללכת לים. זה משמח להצליח לנהל שיחה ולהבין מה נאמר בה.
ספרי על הקשר עם הילדים..
יש המון ילדים פה בכפר, הרבה מהם הולכים לבית הספר שלנו יש חבורה מסויימת שבאה אלינו הרבה ויש ילד אחד יחיד ומיוחד שנמצא אצלינו המון כמעט כל הזמן. קוראים לו בנטיקולה שרי, יש לו 5 אחיות ואח תינוק אחד. והוא ילד מוכשר ביותר. לפעמים גם נגמר לי כל הכח ואז אני לא מסוגלת לראות אותם בכלל. יוצא לי הרבה פעמים לטפל בילדים שנופלים נחבטים וכו, וכל ההתעסקות הסמי רפואית הזאת מאוד מזכירה לי פיסול. לנקות למישהו פצע, לתכנן לו חבישה, לעזור לו לשנות מצב. אני דואגת לילדים ואני אוהבת אותם.
איך את מרגישה את הזהות שלך כאמנית שם? אם בכלל?
זאת שאלה מעניינת ומצויינת. הזהות שלי כאמנית היא כמובן דבר שמתפתח ומתגלה ככל שאני עוברת עוד יום ועוד יום בחיי. זהות האמנית שלי מתחבאת הרבה פעמים. צורת העבודה שלי היא ספיגת חוויה לאורך זמן מסויים, ואח"כ שימוש בתוכן של אותה חוויה כדי ליצור.
בהתחלה מאוד שמחתי שאני מאוד עסוקה פה בדברים מאוד יומיומיים ואין לי זמן לחשוב או לתהות יותר מידי, שהם דברים שזהות האמנית שלי עושה לי בדרך כלל. אבל עכשיו אני יכולה להגיד קצת יותר מזה. אני יכולה לראות כמה יופי יש במסוגלות ליצור, ביכולת לראות דברים באופן שונה. אני רואה איך זה משפיע על הסביבה ומה החשיבות שבזה. האמנית שבי מוקדשת בשנה הזאת לילדים, לפתיחות, לעשייה משותפת, לאתגרי תקשורת ושפה, להתגברות על חסמים. אני מתקשה להגיע לזמן פנוי שבו גם יש לי כח כדי ליצור כמו שאני יודעת. זה לא מבהיל אותי בכלל משום שיש לי ביטחון שיגיע הרגע בו תהיה לי פניות לכך, ואין לי שום בעיה להקדיש זמן מסויים לעשייה שהכיוון שלה שונה. יצא לי להכיר פה גם גלריות, קצת אמנים, השטח נפתח בפני, שבוע הבא אני נוסעת לראות ארט באזל במיאמי, מעניין איך זה יהיה. מעניין איך יהיה להיות פתאום במדינה נורמאלית. זה לא יאמן שמיאמי זה רק שעה וחצי טיסה מפה.
איך את מרגישה את הזהות שלך כמורה/מדריכה שם? אם בכלל?
אני לא בדיוק מורה מדריכה באופן הרגיל. מה שאני כן מרגישה שאני עושה לפעמים זה לתת הזדמנות לאנשים להכיר בכך ולראות שהם יכולים ומסוגלים, זה קורה כשאני מעיזה לעשות דברים ליידם, זה קורה שמעודדים מישהו ומאמינים ביכולת שלו. זה ממש עוזר לחייך, לתת תשומת לב. לעניות דעתי אלו דברים שעוזרים לבנות אדם חזק, ביטחון עצמי לנסות דברים, יכולת להיות בתקשורת עם אחרים וכו. מה שאני לומדת פה באופן מאוד בולט הוא לבקש מאחרים עזרה וליזום.
למה /למי את הכי מתגעגעת?
אני מאוד מתגעגעת לחיים פרטיים שאין לי פה. אני מתגעגעת לחיבוקים. כמובן שלמשפחה האהובה שלי ולחברי היקרים
מה את חושבת לפני שאת נרדמת?
רב הפעמים אני מאוד עייפה ונרדמת מייד. לפעמים אני חושבת על יום למחורת ואיך הוא אמור להתארגן, לפעמים אני שמה לב לדברים שמציקים לי ולא התייחסתי אליהם במשך היום, אני משתדלת להתבונן על מה שהיה ולדמיין את מה שיהיה.
מה את חושבת על העתיד אם בכלל?
אני חושבת על העתיד במונחים של האיטי, בזמן האחרון. אנשים עם הרבה תקווה בלב אומרים שתוך 15-20 שנה יהיה פה שינוי משמעותי. אני לא יודעת איך זה אמור לקרות, אבל יש לי תחושה די חזקה שיהיה פה שינוי, וזאת תהיה הפתעה לכולם.
מה את חושבת על העבר אם בכלל?
העבר יכול להשתנות דרך הווה (אם נאפשר לו) והופך כך לעתיד חדש.
מה המאכל הכי טעים שאכלת לאחרונה?
נוטלה, אננס, פאפאיה.
איזה ריחות חדשים הכרת? איזה ריחות חסרים לך?
הכרתי ריח חדש של אורז שרווש הריח שלי לא מחבב. הכרתי ריח סבון אבוקדו, חסרה לי המרווה שאני אוהבת לשרוף.
איך נראית לך או בעיניך ישראל מהאיטי?
היא לא כל כך נראית לי למען האמת. נראה לי שעוד כמה שבועות אחזור להסתכל. באופן עקרוני מה שמאוד בולט לי הוא שברור שגם לישראל יש המון בעיות, אבל תמיד היה לי קושי להתעניין לעומק בבעיות של ישראל, אני לא יודעת למה, אולי סוג הבעיתיות, אולי כי אני משם אולי כי זה מעצבן ומפחיד אותי לפעמים, אולי כי יש בי רגשות מעורבבים. וכאן אני סקרנית מאוד מאוד ומנסה להשיג כמה שיותר פריטי מידע כדי לבנות תמונה של המצב. אולי כי אני חדשה פה. וזה מעניין מאוד לחקור איך מצב של מדינה עם פוטנציאל מדהים הפך להיות כזה מחפיר.
מה את רוצה מתנה ליום הולדת?
אני רוצה אומץ ויכולת לגדול, אני רוצה סבלנות ומשמעת עצמית. רוצה להיות מסוגלת לצעוד מעבר למה שנדמה לי שהם המחסומים שלי. אני רוצה שותפות לב, הזדמנויות רבות לראות ולהכיר את העולם ואת האנשים שבו. לפתוח עיינים חדשות על העולם: על החלל הזמן והתוכן שעוברים בי. רוצה לנוע איפה שנדמה לי שאי אפשר, רוצה לגלות עוד ועוד – אני רוצה תמיד להיות אוהבת וסקרנית. ברור לי שאלו בקשות גדולות – אבל בכל זאת יומולדת 30, אני מרשה לעצמי .
מתי את באה לבקר אותי פה?
בסוף דצמבר פוצקית. תודה על החשיפה, אתם מוזמנים לקרוא בבלוג שלי:http://timormama.wordpress.com/
--------------------------------------------------------------------------------
ענבל טימור ,החברה הכי טובה שלי בעולם,לקחה את עצמה ואת כל האומץ לב שלה ואת הנשמה והנדיבות האינסופיים שלה ונסעה להאיטי, היא עובדת שם. חשבתי שזה יכול לעניין הרבה אנשים, מה שהיא עושה שם, אז התכתבנו, כדי לשתף.
עינבי מה שלומך?
הי חברה יקרה, שלומי קצת מותש. זה קורה כמעט כל יום לקראת סופו. עכשיו 22:22 ואני עייפה מאוד. אני גרה בכפר בגודל בינוני. השמש שוקעת כל יום סביב השעה 17:00 ומחשיך פה ב17:40. כשמתחיל לרדת החושך - מגיעים היתושים. הסיבות המדומיינות שלי לעייפות הקיצונית הם החושך, היתושים והיום שקדם להם. לפעמים כבר משעה 19:00 בערב אני סוגרת את הבאסטה. תשמחי לדעת שלפני יומיים חברת החשמל ההאיטיאנית (ADH) חיברו אותנו לחשמל הארצי ואני יכולה להשתמש במזגן שלי בחדר – זה עוזר נגד יתושים בעיקר. אז עכשיו אני בחדר שלי, הוא קריר מהמזגן וזה מעודד,חשוך (אין לי אור מישם שמאז שחברת החשמל חיברו אותנו המנורה שלי בחדר לא עובדת, אי אפשר ה כ ל ביחד, או מזגן או אור :)) אני שומעת מוזיקה מרגיעה וזה פתאום מייצר אצלי תחושה שאני אולי במקום אחר. במיוחד כי אני כותבת לך, ואת קרובה שלי ממקום אחר ויש לנו מרחב משותף של הבנה ואהבה. פתאום אני קצת פחות עייפה.
איך הגעת להאיטי?
הגעתי להאיטי אחרי שהבנתי שאני רוצה לצאת מהארץ לתקופה. לחוות את העולם מנקודה אחרת. חשבתי בהתחלה לסוע לטייל ולצייר חשבתי לעשות זאת בספרד. באותה תקופה ציירתי הרבה בפחם שחור ועלה בי רצון לחקור את השחור. רציתי להרחיב את היכולות שלי ולהכיר את השחור לעומקו. חשבתי על השחור מבחינת חומר, אולם גם משום ששחור הוא מצב מנטאלי לפעמים. אני מתכוונת למצבים בהם מרגישים נורא רע, שהכל שחור וסתום ואין מוצא. רציתי להסתכל לתוך השחור ,מתוך ידיעה שאין מוחלטות שכזאת, ושהראייה שלי נושאת עיוותים. 'אני רוצה לפתוח חלל בתוך השחור'. ומתוכם ניתם להשתנות ולראות אחרת. רציתי להבין את זה ממש בעצמי ולא רק להכיר בזה כרעיון שאני רוצה לאמץ לעצמי. כי יש הבדל בין רעיון לידיעה. בכל אופן הבנתי בשלב מסויים שאני לא רוצה לסוע לחופשת ציור או טיול. הבנתי שאני רוצה לעשות משהוא שיהיה משמעותי בשבילי וחשבתי על עבודה עם אנשים, ילדים אולי. שבוע וחצי אחרי שהבנתי זאת הגיע אלי הידיעה המשונה שיש אירגון בהאיטי שמחפש אנשים לעזרה בהקמת בית ספר. שלחתי קורות חיים, חזרו אלי , הייתי בראיון, התרגשתי מאוד והחלטתי די מהר שאני נוסעת, אחרי שבועיים הבנתי שהתקבלתי, חודש אחר כך הייתי על המטוס להאיטי.
למה נסעת?
היה קליק.
עם מי את עובדת? אני עובדת באירגון בקומי , זה אירגון שהיה מעורב בהקמת שני בתי ספר בבתי סוהר בהם היו כלואים ילדים משנת 1996. אחרי רעידת האדמה, הם יזמו והקימו ביחד עם בחורה ישראלית שהיתה פה עם משלחת ההצלה הישראלית, 14 בתי ספר אוהלים במחנות פליטים. בתי הספר האלו היו הצלחה. מתוך העשייה הזאת האירגון גדל מאוד והשנה הם פתחו 2 בתי ספר בנויים וקבועים שמטרתם היא לאפשר לילדים ללכת לבית ספר ולקבל חינוך הוגן ואפילו טוב. בית הספר מסובסד מתרומות והתשלום הוא סימלי בלבד. המטרה היא גם להשגיח על בית הספר מקרוב ולבנות תכנית שמשלבת העשרה ולא רק לימודים יבשים.
ספרי חוויה מסעירה..
ערב אחד יצאתי מהבית במטרה לתת מתנה לזוג דיסק עם תמונות שצילמתי בחתונה שלהם בכפר. האישה היא משהוא מיוחד, היא שופעת וולגריות: במראה בדיבור בנוכחות. היא קצת כעסה עלי כי לקח לי זמן די רב עד שצרבתי לה את התמונות על הדיסק כדי להביא לה. בכל פעל שהיתה רואה אותי ברחוב היתה צועקת לי מרחוק – עינבל!!! ומזכירה את העניין, ובצדק. בכל אופן הלכתי אליהם הביתה, הבית דחוס ביותר מפוצץ תמונות על הקירות והמון המון חפצים. למען האמת זה בית שסוג מסויים של צלמים יריירו עליו ריר מתקתק שעושה צליל של ואווו איזה אנשים מוזרים ומיוחדים, תראו איך הם חיים. בכל אופן ברגע שהגעתי אליה התחיל פתאום מבול מטורף, שנייה לפני זה שום כלום. הדרך חזרה הביתה נהפכה לאתגר של 5 דקות הליכה ברוטב מים. שאלתי אם יש להם מטריה והם הוציאו משהו שהיה די ברור שלא ממש יעזור במבול הזה. בכל אופן, היא, עם מן שמלת פיגמה ירקרקה יצאה איתי ללוות אותי החוצה, כנראה חשבה שמחכה לי אוטו. אז התחלנו ללכת ביחד במבול וזה לא היה לי כל כך נוח שהיא מלווה אותי, אז אמרתי לה בקראולית משובשת : תלכי הביתה אני ארוץ מכאן, אמרתי תודה התנתקתי ממכסה המטריה והתחלתי לרוץ בספיד הביתה. אפילו שזה לקח פחות מדקה הגעתי רטובה מאוד.אחרי כחמש דקות בעוד אני מורידה נעליים וגרביים יש דפיקה בדלת, אני פותחת, היא עומדת שם בפתח, עם המטריה המגוכחת שלה כולה ספוגה מים, עם קפקפים ועיינים שמביטות עלי, אני לא מצליחה לפרש את המבט. למה היא באה עד פה? הכותנת הירקרקה שלה שקופה והיא בלי חזיה, וולגרית רטובה, קצת פחות וולגרית. ואני נמסתי לאור המחווה הלא ברורה.
ספרי חוויה הכי מפחידה?
אני כותבת לך בהמשכים, עכשיו כבר יום אחר ושבוע אחר מהזמן שבו התחלתי לענות על שאלותייך. כרגע חזרתי מהופעה- מסיבה, שבאופן עקרוני היא אירוע מאוד מאוד כיפי ומעניין, עם מוזיקה ריקודים הרבה אנשים, תרבות, אמנות. מה שקרה שם כרגע הוא שבזמן ההופעה, כשהחלל דחוס מאוד באנשים מקפצים ורוקדים, התחילו שני גברים ללכת מכות. בפעם הראשונה הייתי ממש ליד, מיד זזתי הצידה, זה הפחיד אותי. בפעם השנייה הייתי ממרחק, וראיתי על מראה שתלוייה על התקרה שמתחילים שוב ללכת מכות ליד הבר. שוב התחלתי לזוז אחורה, עוד אנשים מסביב התחילו להיבהל ולזוז. ואז נשמעה יריה. פק. ושקט. לא צרחות ולא כלום. כולם בורחים החוצה. לא ראיתי מה קרה כי ברחתי. אחכ הסתבר לי שאדם אחד ירה באדם אחר, שנהרג בסופו של דבר. מזל גדול שהיו שם שוטרים (אני לא יודעת אם הם באו לבלות או לסקור את הסביבה) והשוטרים אולי מנעו שזה להתפתח לעוד יריות. המהפך הזה בתוך הערב היה קיצוני ומפחיד.
ספרי חוויה הכי עצובה..
יש הרבה חויות עצובות. אני אספר לך על רגע מעורבב. באחד מהימים הלכנו לצלם ווידאו קליפ לחבר מוזיקאי, סילה. צילמנו בשכונה שלו שהיא בעיר התחתית. בחלק מהקליפ השתתפו ילדים, רקדנו איתם והיה ממש ממש שמח. תוך כדי שאנחנו שם, מצלמים, נהנים, צוחקים, ילדים, אני קולטת מהצד צעקות, מפנה את הראש 45 מעלות ורואה לידי שוטר כופת אישה, היא משתוללת כנגדו, הוא מעיף לה סטירה וצועק עליה שתרגע. היא נראתה לי מושפלת נורא. כאב לי הלב והראש שלי המציא כל מיני סיפורים על מה קרה לה וחווית ההשפלה התעצמה. שוב כאב לי הלב מאוד. בשבריר שנייה הפכפכות משמחה ואושר לבושה השפלה וכאב, וכל הזמן הם המשיכו להתקיים זה לצד זה. העירבוב משונה.
ספרי חוויה הכי שמחה..
זה מאוד משמח לפגוש אנשים חדשים. זה מאוד משמח לשמוע מוזיקה, זה משמח לראות ילד ממציא משחק, זה משמח ללכת לים. זה משמח להצליח לנהל שיחה ולהבין מה נאמר בה.
ספרי על הקשר עם הילדים..
יש המון ילדים פה בכפר, הרבה מהם הולכים לבית הספר שלנו יש חבורה מסויימת שבאה אלינו הרבה ויש ילד אחד יחיד ומיוחד שנמצא אצלינו המון כמעט כל הזמן. קוראים לו בנטיקולה שרי, יש לו 5 אחיות ואח תינוק אחד. והוא ילד מוכשר ביותר. לפעמים גם נגמר לי כל הכח ואז אני לא מסוגלת לראות אותם בכלל. יוצא לי הרבה פעמים לטפל בילדים שנופלים נחבטים וכו, וכל ההתעסקות הסמי רפואית הזאת מאוד מזכירה לי פיסול. לנקות למישהו פצע, לתכנן לו חבישה, לעזור לו לשנות מצב. אני דואגת לילדים ואני אוהבת אותם.
איך את מרגישה את הזהות שלך כאמנית שם? אם בכלל?
זאת שאלה מעניינת ומצויינת. הזהות שלי כאמנית היא כמובן דבר שמתפתח ומתגלה ככל שאני עוברת עוד יום ועוד יום בחיי. זהות האמנית שלי מתחבאת הרבה פעמים. צורת העבודה שלי היא ספיגת חוויה לאורך זמן מסויים, ואח"כ שימוש בתוכן של אותה חוויה כדי ליצור.
בהתחלה מאוד שמחתי שאני מאוד עסוקה פה בדברים מאוד יומיומיים ואין לי זמן לחשוב או לתהות יותר מידי, שהם דברים שזהות האמנית שלי עושה לי בדרך כלל. אבל עכשיו אני יכולה להגיד קצת יותר מזה. אני יכולה לראות כמה יופי יש במסוגלות ליצור, ביכולת לראות דברים באופן שונה. אני רואה איך זה משפיע על הסביבה ומה החשיבות שבזה. האמנית שבי מוקדשת בשנה הזאת לילדים, לפתיחות, לעשייה משותפת, לאתגרי תקשורת ושפה, להתגברות על חסמים. אני מתקשה להגיע לזמן פנוי שבו גם יש לי כח כדי ליצור כמו שאני יודעת. זה לא מבהיל אותי בכלל משום שיש לי ביטחון שיגיע הרגע בו תהיה לי פניות לכך, ואין לי שום בעיה להקדיש זמן מסויים לעשייה שהכיוון שלה שונה. יצא לי להכיר פה גם גלריות, קצת אמנים, השטח נפתח בפני, שבוע הבא אני נוסעת לראות ארט באזל במיאמי, מעניין איך זה יהיה. מעניין איך יהיה להיות פתאום במדינה נורמאלית. זה לא יאמן שמיאמי זה רק שעה וחצי טיסה מפה.
איך את מרגישה את הזהות שלך כמורה/מדריכה שם? אם בכלל?
אני לא בדיוק מורה מדריכה באופן הרגיל. מה שאני כן מרגישה שאני עושה לפעמים זה לתת הזדמנות לאנשים להכיר בכך ולראות שהם יכולים ומסוגלים, זה קורה כשאני מעיזה לעשות דברים ליידם, זה קורה שמעודדים מישהו ומאמינים ביכולת שלו. זה ממש עוזר לחייך, לתת תשומת לב. לעניות דעתי אלו דברים שעוזרים לבנות אדם חזק, ביטחון עצמי לנסות דברים, יכולת להיות בתקשורת עם אחרים וכו. מה שאני לומדת פה באופן מאוד בולט הוא לבקש מאחרים עזרה וליזום.
למה /למי את הכי מתגעגעת?
אני מאוד מתגעגעת לחיים פרטיים שאין לי פה. אני מתגעגעת לחיבוקים. כמובן שלמשפחה האהובה שלי ולחברי היקרים
מה את חושבת לפני שאת נרדמת?
רב הפעמים אני מאוד עייפה ונרדמת מייד. לפעמים אני חושבת על יום למחורת ואיך הוא אמור להתארגן, לפעמים אני שמה לב לדברים שמציקים לי ולא התייחסתי אליהם במשך היום, אני משתדלת להתבונן על מה שהיה ולדמיין את מה שיהיה.
מה את חושבת על העתיד אם בכלל?
אני חושבת על העתיד במונחים של האיטי, בזמן האחרון. אנשים עם הרבה תקווה בלב אומרים שתוך 15-20 שנה יהיה פה שינוי משמעותי. אני לא יודעת איך זה אמור לקרות, אבל יש לי תחושה די חזקה שיהיה פה שינוי, וזאת תהיה הפתעה לכולם.
מה את חושבת על העבר אם בכלל?
העבר יכול להשתנות דרך הווה (אם נאפשר לו) והופך כך לעתיד חדש.
מה המאכל הכי טעים שאכלת לאחרונה?
נוטלה, אננס, פאפאיה.
איזה ריחות חדשים הכרת? איזה ריחות חסרים לך?
הכרתי ריח חדש של אורז שרווש הריח שלי לא מחבב. הכרתי ריח סבון אבוקדו, חסרה לי המרווה שאני אוהבת לשרוף.
איך נראית לך או בעיניך ישראל מהאיטי?
היא לא כל כך נראית לי למען האמת. נראה לי שעוד כמה שבועות אחזור להסתכל. באופן עקרוני מה שמאוד בולט לי הוא שברור שגם לישראל יש המון בעיות, אבל תמיד היה לי קושי להתעניין לעומק בבעיות של ישראל, אני לא יודעת למה, אולי סוג הבעיתיות, אולי כי אני משם אולי כי זה מעצבן ומפחיד אותי לפעמים, אולי כי יש בי רגשות מעורבבים. וכאן אני סקרנית מאוד מאוד ומנסה להשיג כמה שיותר פריטי מידע כדי לבנות תמונה של המצב. אולי כי אני חדשה פה. וזה מעניין מאוד לחקור איך מצב של מדינה עם פוטנציאל מדהים הפך להיות כזה מחפיר.
מה את רוצה מתנה ליום הולדת?
אני רוצה אומץ ויכולת לגדול, אני רוצה סבלנות ומשמעת עצמית. רוצה להיות מסוגלת לצעוד מעבר למה שנדמה לי שהם המחסומים שלי. אני רוצה שותפות לב, הזדמנויות רבות לראות ולהכיר את העולם ואת האנשים שבו. לפתוח עיינים חדשות על העולם: על החלל הזמן והתוכן שעוברים בי. רוצה לנוע איפה שנדמה לי שאי אפשר, רוצה לגלות עוד ועוד – אני רוצה תמיד להיות אוהבת וסקרנית. ברור לי שאלו בקשות גדולות – אבל בכל זאת יומולדת 30, אני מרשה לעצמי .
מתי את באה לבקר אותי פה?
בסוף דצמבר פוצקית. תודה על החשיפה, אתם מוזמנים לקרוא בבלוג שלי:http://timormama.wordpress.com/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה