המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

אתם אולי חושבים שזה אסון, אבל הוא נראה כמו מישהו שקם בבוקר אחרי התאונה, הסתכל על חצי היד שנותרה לו, חבושה בלבן, תכריכים של איבר זומבי, על התפר, ואמר לעצמו: "איזה מעולה". לפני התאונה הוא היה הכי רגיל, היחיד שיושב בשולחן הומה בבר ושותק. ועכשיו? הוא זה שמסתכלים עליו באלכסוני מבט נבוכים, לא מסוגלים שלא לנעוץ מבט למרות שזה לא מנומס. והרי זה ישראל, מיליון גדמים כבר יש כאן והציבור היה אמור להתרגל, לא? אבל לא. הם מסתכלים וחלקם אפילו נוגעים, מנסים שזה ידבוק גם בהם. והוא אוהב את זה, מתענג ומתפלש בעיניים של אלה עם שתי ידיים. ירדה לו חתיכה, וזה הפך אותו לשלם.



וההילה הזו, היוצאת דופן, עולה על גדותיה וגולשת ומציפה ומרטיבה גם את כל מי שיושב לידו. כל בנאדם רנדומלי שמכיר אותו הופך להיות ל"ההוא ששותה בירה עם זה שנקטעה לו היד". ואם אתם חברים שלו, תשכחו מחיפושי חניה. הוא תמיד מביא את המכונית, שם אותה באדום לבן מול הבר, מול הפנים של הפקח, אפילו לא טורח לנפנף בתעודת הנכה מרוב שהוא רגיל לזה שמותר לו, כי הוא מיוחד.


ויש את הפוטנציאל האופנתי. בזמן שכולם מסתפקים בלהחליף תלבושות, לו יש את האקססורי הכי לוהט, בארון שלו תלויים סטים של פרוטזות, הוא מזמין אותן באינטרנט ממעצב שבדי שאיבד רגל בתאונת חשמלית בשטוקהולם, ואת החשבון הוא שולח למשרד הביטחון. עכשיו הוא אפילו כבר לא מתבייש מהחברים השמאלנים שלו מזה שהוא היה בקרבי. להיפך, הם כבר יודעים שהוא היחיד שייצא עם זיון מהפגנות בבילעין, לשם הוא הולך עם הפרוטזה האדומה והחולצה של חד"ש, שפעם היו לה שרוולים ארוכים אבל הוא גזר אותם.


ובשולחן לידו הוא רואה בחור נמוך, כמעט גמד, כזה שאפילו הגפיים שלו טיפ-טיפה עקומות מרוב שהוא נמוך. זה הכי ברור שהגמד לא הצליח להפוך את החסרון ליתרון. רואים את זה בזה שהוא מתלהב ליד החברים הגבוהים שלו, מתנדב להיות זה שמביא את הבירה מהבר, משאיר את הטיפ על כולם. והוא? הוא לא שילם על אלכוהול מהיום שנפצע. הוא משלם בסיפורים על אש ותופת ועזה, מנפנף בפרוטזת היציאות שלו בהתלהבות שרק מעטים יכולים להבחין שהיא מלאכותית.