פראש או טראש - תל אביב-ברזיל
לעומת מצרים העתיקה, שבה תוארה האלה נוט, אלת הרקיע, כשמשולש שחור מתנוסס בגאווה בין רגליה, בתרבות המערבית תיארו נשים (בציור ובפיסול) ללא שיער ערווה, ובד"כ תוך כדי איזה טשטוש של האיזור.
התחמקות מקבלת החלטות נקרא לזה.
ברגע מכונן בתרבות במאה ה-19 גויה חשף את המאיה העירומה – ציור ישיר של אישה בעירום. השלב הבא היה ל'אוריז'ין דו מונד של קורבה.
חלפו להן מאה וחמישים שנים, ובעקבות תרבות הפורנו שהתפתחה בשנות התשעים ואילך, תחום השיער אצל נשים הלך והצטמצם, עד לכדי מראה של חליפת יומולדת.
לכן הייתי כל כך לא מוכנה לפרסומת הזו:
אמריקן אפרל, חברה שגרבוני דיסקו זוהרים, סרטי מצח מבד מגבת, ומשקפיים אירוניים הם לחם חוקה, לאחרונה עלתה לכותרות בעקבות כל מיני שערוריות בהנהלה הגובלות בהטרדה מינית מצד המעסיק דוב צ'רני, ובקוד לבוש קיצוני שנהוג בחנויות (לדוגמא עובדות החנות צריכות להמנע ממייק אפ בסיס, מאודם ומצביעת שיער).
מה שחריג באמת בעניין הזה היא עצם הגשת האלטרנטיבה לכל מה שבלונדיני, מנותח, מקומר, מאופר ומטופל. כמה שאני לא אסתייג לעיתים מהקלות הצפויה של אמריקן אפרל, כתופעה תרבותית, ההישג המשמעותי כאן הוא בעמדה שמתנגדת לטריוויאליות של השיבוט שחונכנו להימשך אליו ולנסות להידמות לו.
מה דעתכם, פראש או טראש?
ערווה או שעווה?
דימויים:
Google images
השאלה היא מה השאלה: אם אנחנו מדברים על גבולות השיעבוד האסתטי, אז פראי זה הכי, אחותי. אבל אם מדברים על הקמפיין של אמריקן, אז הכל אצלם זה שיווק שיווק שיווק, ניצול ניצול ניצול ואין שם שום אג'נדה פמינסטית אנטי פטריאכלית ופוסט לוקאלית. אז פראש לערווה וטראש לאמריקן
השבמחקניייייייס
השבמחקאני מסכימה עם כל מילה, ומוסיפה שאמנם אם מדברים על שעבוד אסתטי אכן פראי זה פראש, אך אין כל טראש בביקור תקופתי אצל הקוסמטיקאית