יום ראשון, 6 ביוני 2010

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו


















זה התחיל מרגש בהיר וטהור של נקמה, נטול מחשבה אמיתית על העלול לקרות. כמו שרצון לנקמה אמור להיות. האנשים שחתכו אותו בכביש, חנו בכפולה רק לשניה ותקעו אותו, צפרו לו בעצבנות עוד לפני הירוק. והמוניות. מכל הגלגלים שחיממו את האספלט, דווקא אלה שבילו עליו הכי הרבה זמן היו הכי פחות מודעים לאתיקה של התנועה. כמו גנבים הם התענגו על הכוח שבאדישות של זה שנמצא כבר 14 שעות על הכביש. הכובעים הצהובים היו לעיניו כמו בד אדום, כמו ספינת דייגים עזתית.
זה לא היה קר בכלל, בניגוד לאימרה, זה היה חם ומלא חימה. בלי מחשבה ובלי תכנון הוא יצא עם הטרנטה לרחובות הצרים של העיר, וחיכה עד שמאחוריו נסעה מרצדס מפוארת צהובת גג. הוא נזכר בסטיקר שראה פעם על מונית, "אתה משלם את אותו הסכום – תתעקש על מרצדס" והתרגש לקראת מה שהוא עומד לעשות. בבת אחת הוא לחץ על הברקס עד לעצירה מלאה, משאיר רווח מעבר למכונית פלוס סיגריה והפעיל איתות כפול. במקרה הכי גרוע – שריטה, ולמרצדס זה יעלה יותר.
לצפצופים הזועמים הוא הגיב במבט אדיש למראה, שהסתיר לב מקפץ ועורקים מזרימי אנדרלין. כשהוורידים של נהג המונית איימו להתפוצץ וכבר לא היה צריך לקרוא את שפתותיו הנעות בשביל לדעת מה הוא צועק מאחורי הזכוכית האטומה, הוא הושיט יד לאה, של אדם שמסרב לקחת ללב את עצבנותם של אחרים, והניע אותה קדימה לאט, כאומר, "עבור, אחי, עבור. אני פה לכמה דקות". הוא ציפה שהנהג יבין את הרמז, יעבור בקושי רב, אולי אפילו יגלול את החלון החשמלי ויברך אותו במילים קשות. זה לא מה שקרה, והוא יודע שזה אשמתו, אבל במצבו הנוכחי, הדומם, אין לו אפילו ממי לבקש סליחה.
יד שעירה מעוטרת גורמט זהב רחב חוליות יצאה מחוץ לחלון המונית, פתחה את הדלת מבחוץ, הוציאה רגל בג'ינס, גרב לבנה ומכנס טיפה קצר מדי. במראה קשה היה לראות את הידיים הנעות, רק את הכרס המתוחה נעה לכיוונו, באיטיות של מי שנחוש לגרום נזק. כשהוא הביט שמאלה מהחלון הפתוח (המזגן מקולקל ואין כסף לתיקון) כבר היה מאוחר מדי, הברזל היכה בו במצח.
ואז הכל החשיך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה