במעט מהבלתי מושג שעליו חלמתי בגיל ההתבגרות והצלחתי לתפוס בזמן, לפני שהחיים ניצחו אותי, אני מתביישת היום. השאיפות הישנות שלי – אלה שמימשתי וגם אלה שלא - היו מקור פעם הגאווה או הדלק שהניע אותי להמשיך והיום הן מקור למבוכה, כמו שבני עשרה מתביישים בהורים שלהם, שיושבים בדשא מול הבית בטרנינג מוכתם, כרס וטיים. אותם אנשים שבגיל 6 היו הבטחה לכל מה שראוי ויציב בחיים, ופתאום נמצאים בבית כשכל שאר ההורים אמורים להיות בעבודה.
דווקא כשאני מובטלת ופתאום נהיה לי כל הזמן שבעולם לעשות רק את מה שאני הכי רוצה, תוך כדי המעבר בין תענוג חסר משמעות אחד לשני, מתעצמת בי ההכרה שאת מה שרציתי אני כבר לא אקבל. אני תוהה למה הצבתי לעצמי את המטרות האלה בכלל. כשאני עושה את מה שגורם לי הנאה העצמות שלי מתקוממות, דוחפות לתנועה יעילה יותר. לסדר היום הצפוף שלי אי אפשר לדחוס עוד שום דבר, ועדיין אני מרגישה שאני מזניחה את העתיד הנכון, שכבר היה אמור להיות לי.
אפילו מי שעיצב את העולם שלי מתנצל על העבר שלו. הדברים שהחזיקו אותי בחיים נראים לגיבורים שלי כמשובות נעורים טיפשיות שעדיף היה למחוק. אם החברים של להקת בלר מתנצלים היום על התקליטים הראשונים שלהם, שבהם הם עשו כיף ומוזיקה ולא שום דבר חשוב, איך אני אמורה להתייחס לחלומות שלי על הצלחה? היום ההישגיות הכניעה אותם, הרצינות המבוגרת התיישבה בקרביים שלהם ומה שלא עונה לתנאים האלה, גם אם הם עשו את זה לפני שנים, סותר את הקיום הנוכחי שלהם. משפיל אותם. אנחנו שוכחים שההורים האלה, הריקנות הזו, הבושה הזו, כל אלו הם הדם שזורם בעורקים שלנו.
בלי החרטה היינו מעט מאוד ממה שאנחנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה