המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

על השולחן כוס נס קפה עלית, אחד קפה, אחד סוכר, אצבע חלב. על המחשב הלא חדש רצה תוכנה שבה המסך שחור והאותיות ירוקות. המכנסיים – ניילון, החולצה מכופתרת, 39.99 ₪ במשביר לצרכן. מעליה – אפודה. בקצה הדש שבריר חלמון מתייבש, זכר לארוחת הבוקר. ובתוך כל זה פועם לב מאושר. הבינוניות המוחלטת אינה מציקה. האדם שהכין לעצמו את הנס קפה הזה, שלבש את חולצת הפוליאסטר, שאכל את הביצה הרכה, הוא האדם הכי בינוני בעולם. אפילו הקלישאות לגבי התנהגותו ולבושו הן בנאליות עד כדי מיאוס. אחרים מסתכלים עליו מהצד בתיעוב כמעט, בחוסר הבנה, בטח בהתנשאות. והוא מאושר.

מעולם לא לקח החלטה קונטרוברסלית, הוא באמצע בכל איבריו. הוא עובד כדי לחיות ותו לא, אינו מחפש להכעיס, לעורר תגובה. אפילו הכשלונות שלו אינם עילה מספקת להתרגשות מצד הממונים עליו או אפילו מצידו שלו. הוא חי את חייו, בלתי מודע לדבר, לא מבקש את השמיים ובזכות זה גם אינו קבור באדמה. אין לו במה להתפאר בו וגם לא במה להתבייש.

כשהיה קטן, אולי היה אז בן שלוש, חשב אחרת. הוא רצה להתחפש לנסיכה, ובמוחו רצה תמונה מושלמת של בת מלכות יפהפיה, קשת נוצצת בשערה, חצאית כסף מקרפ מסביב לירכיה, איפור נוצץ על לחייה. אבל מטבע הדברים החצאית נרטבה, האיפור היקר לא נקנה, הקשת לשיער היתה בצבע כחול. אחרי הצבא ביקש לחפש חיים יצירתיים באירופה, לשכב עם שבדיות, לצייר עבור ההולנדים, לכבוש את ניו יורק. אבל העבודה במשרד הציבורי היתה קוסמת ונוחה מכפי שיוכל להתנגד לה, ויום רדף יום, והוא גילה שהרוע, ההישגיות, כל זה מאחוריו. שהצורך שלו בהגשמה עצמית אולי פחות בוער בו מכפי שחשב, שהמדורה הזו עברה כיבוי צופי מושלם בשתן של אלפי חניכי תנועות נוער. שהחיים כל כך הרבה יותר פשוטים ממה שדמיין לעצמו בחלומותיו הפרועים ביותר. כל מה שצריך הוא לצפות להרבה פחות ולקבל רק קצת יותר מזה.

מודעות זה פשוט מעפן.