לפעמים הוא ממש הצליח להבין איך נוצרה הקלישאה על "חשמל" שזורם בגוף שלך. הוא היה הולך בשדרות רוטשילד, השמיים היו אפורים, קרים, ואם זו היתה עיר אירופאית אפשר היה לראות את אדי הבל הפה שלו. האולסטארס, או מה שלא היה על הרגליים שלו, קפצו ממש על המדרכות, מפצפצות את הפירות של הפיקוסים, באזניים הוא היה שומע את Young Turks של רוד סטיוארט ומרגיש שהחיים קורים בדיוק כמו שצריך. הוא הרגיש יפה, מבריק, עדכני, מושא לקינאה. השרירים שלו פעלו בצורה חלקה, הבגדים לא לחצו והוא הרגיש כמו חלק אורגני ממשהו שלם, עצום, שקרה בזכותו וסחף אחריו את כולם.
הוא ייחל לכך שהאנשים היפים בשדרה יראו כמה טוב לו, עד כמה נכון השיר שמתנגן בראשו, שיבינו שמה שמתחולל כרגע בנפשו עוזר גם להם להיראות מושלמים יותר. הבניינים שמסביבו נראו לפתע כמו תפאורה, הבגדים המותאמים היטב של ההולכים מסביבו כמו נבחרו על ידי סטייליסט, והאנשים עצמם היו ניצבים בהפקה מושקעת היטב, שבה שום פרט לא היה מקרי והסאונד צומצם למינימום כדי לאפשר לשיר באייפוד להישטף החוצה, ולהפוך ממשהו שרק הוא שומע לפסקול של הסרט שפתאום הוא הרגיש שהוא מככב בו, מרכז של התרחשות מופלאה.
התחשק לו לצעוק את האושר הזה, הוא לא הבין איך לא רואים עליו את זה. הוא רצה לפרוש ידיים ולחבק את האוויר. ההליכה הקצרה הזו הרגישה כמו התחלה נפלאה של חיים חדשים והא הזכיר לעצמו לכתוב, כשיגיע הביתה, את המשפטים שחולפים עכשיו במוחו, שנדמו לו גאוניים ממש. למשל, הוא חשב, אם אפשר היה להקליט את כל מה שהעיניים שלו רואות, עורך מוכשר היה עושה מזה יצירת אמנות. יותר מזה, כל פריים ופריים שנקלט ברטינה שלו, בעצם, היה תצלום מושלם. אם לא היה נבוך היה ממש מתחיל לרקוד, בציפייה שכל הסובבים אותו יתחילו לרקוד גם כן, את אותו ריקוד, סתם כך ברחוב, כאילו זה לא תוכנן מראש, לא סצינה שכתב תסריטאי מוכשר.
אבל האמת היא שהוא כן היה נבוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה