יום ראשון, 14 במרץ 2010

המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו
























השמש היתה חמה, אבל לא חמה מדי. האדמה היתה רכה והרגליים שלו שקעו בה, נגררות מאחוריו, אבל עדיין הוא הצליח להתקדם במהירות שהוא קיווה לה. עבודת האדמה היתה בדיוק מה שהוא דמיין לעצמו באירופה, ברכבות הארוכות והמהירות, שחתכו דרך ערים גדולות ומיד לאחריהן בחלקות בלתי נגמרות של גינות קטנות צמודות צריפים אדומי גג, מתנת העיריות המקומיות לאזרחיהן, שהחזירו לחיים את החלום האירופי על כפיים ורגבים ופרחים וגדרות תיל תוחמות.
על וו בחדר הקטן שבגינה שלו, שקיבל מעיריית תל אביב, מטר וחצי מפארק הירקון, תלויים מכנסיים עם פנסים שקנה בגולף, ועל הרגליים שלו עכשיו מכנסי ספורט שחורים, עם וי קטן ושלושה פסים לבנים בכל צד ירך, שיש לו מימי הספורט של היחידה. האדמה שמולו חריצים חריצים, שלושה פסים ארוכים של חצילים יפים, שחורים-סגולים ובשרניים שהוא עשה לגמרי לבדו.
כל שלושים-ארבעים סנטימטר הוא מתכופף, מרגיש כל עצם בגב וכל שריר תומך מסביב לאגן הירכיים, יודע שככה גברים היו אמורים להיות. "אלה שלא צדו", הוא מצחקק לעצמו. הוא שולח יד אל הפרי ובכל פעם הוא נרתע לשניה כשהקוצים הקטנים שצומחים מהפטמה הקטנה והירוקה שמחברת את החציל לגבעול חודרים את העור שלו ונכנסים לתוך טביעות האצבעות שלו, עומק שטחי אבל דוקר. ובכל פעם שהוא מתכופף הוא מזכיר לעצמו את זה, ומזכיר לעצמו להחזיק את הפרי קצת אחרת, ללמוד שיטה חדשה, ובכל פעם הוא נכשל ומנחם את עצמו שעד היבול של שנה הבאה הוא כבר יזכור.
אבל הוא אוהב את הדקירות, והמחשבה על זה שיום אחד הוא ילמד איך להתחמק מהן קצת מעציבה אותו.

4 תגובות:

  1. איזה צילומים יפים!

    השבמחק
  2. אני חייבת להגיד שהפעם המדור באמת אופטימי ונוגה, גם בטקסט וגם בצילומים. איזה כיף. מאחר ואתם סוג של אוטוריטות של ההיפר ריאליזם המקומי, זה מאד מעודד אותי(:

    השבמחק
  3. הצילומים באמת מהממים.
    אנחנו תמיד אופטימיים לגמרי, וזה באמת מאיר על מצה האומה והחברה. אופטימיות רולז!

    השבמחק
  4. תודה רבה.
    אנחנו האנשים הכי אופטימיים שאני מכירה, הבעיה היא שאנחנו לא תמיד מובנים כיאות

    השבמחק