תארי לעצמך שעכשיו, במצב שלך כעת, היית צריכה ללכת לעבודה. הרי היית מתה על המקום. את צריכה לחשוב על זה חזק ולעומק: הרגעים הכי טובים שלך הם הרגעים שבהם אם היית צריכה ללכת ולעבוד – זה היה הסוף מבחינתך. הרגעים שבהם את מרגישה שנענית בצורה הכי מושלמת למאוויים הכי עקרוניים שלך – אלו הרגעים שהכי רחוקים מכל בחינה מהדבר שבו את משקיעה את רוב שעות האירוע שלך. את צריכה להתעורר, גברת! או להיפך – את צריכה להתחיל להירדם.
על הצלחת יש: נקניק קופה (מבטאים kopa) שעשוי מצוואר חזיר, 40 שקל למאה גרם. לידו נחה ערימה של חזה אווז מעושן, חתוך לאליפסות (שזה עיגול שמתחו אותו מהצדדים) קטנות שדש שומן מעטר את ראשן – 23 שקל למאה גרם. וגם כמה חתיכות פסטרמה עגל חלב, 23 שקל למאה גרם. ליד הצלחת, שתי קעריות, אחת עם כבד קצוץ, לטעימה על חשבון הבית, ואחת עם סלט תפוחי אדמה, שמגיע ביחד עם צלחת הנקניקים. שתי כוסות של גולדסטאר ושני שוטים קפואים של וודקה.
למרות שאת כבר לא רעבה, את גומרת את הכל. אבל איזה טוב זה! הכולסטרול ממלא אותך מבפנים, גולש על הדם שלך כמו נער חוף ממלבורן, שאין לו שום שאיפות חוץ מלגדל את השיער הבלונדיני השרוף שלו. האלכוהול נדחף עמוק לתוך הסינפסות שלך, כמו כלב חרמן, לא מחכה לאישור או אפילו לאיתות של קבלה ופשוט נכנס, והנה – תחושה משונה מתפשטת באיברים שלך, שמעת שככה בדיוק מרגיש קוק אבל את הרי פחדנית מכדי לנסות, וכל מה שהתחושה הזו זועקת זה שחרור מיוחל מהשליטה. השליטה הזו שהופכת אותך לכל כך טובה ב"מה שאת עושה". ב"עבודה שלך", שהיא הכל חוץ ממה שאת. הרי את פה ועכשיו, בדיוק ככה עם העורקים הסתומים והמוח המשוכך, זו את. מי שמגיעה למשרד כל בוקר היא מישהי אחרת.
מה שמפחיד, זה שאולי זה בדיוק להיפך.
;-(
השבמחק