רונה שפייזמן בפרוייקט גליטר

טור לשמנא ולסלתא

בחלומי אני מרתה סטיוארט.

ללא בעיות המס כמובן. הרי ידוע שאני לא אדם פיננסי ולכן אני מנסה לשמור על יחסיי עם רשויות החוק והגבייה על מי מנוחות, מתוך פחד שיום אחד, חלילה, משהו יקרה ואמצא אשמה במעילה או באי תשלום חוב חניה. באותו יום כל החיינדלך שבעולם לא יעזרו ואשלח בבושת פנים אל המחבוש. אומנם יש צ'ארם בלהיות פורעת חוק, אבל יש לי הרגשה שצמיד המעקב יקצר את מראה רגלי הלא ארוכה ממילא וירחיב את הקרסול, ואם זה אני לא מוכנה להתמודד.

אבל חוץ מבעיות החוק, הכי הייתי רוצה להיות מרתה סטיוארט.

ממטבחי המסודר והמקוטלג, ייצאו שלל מנות, צבעוניות ופוטוגניות. מתנות מעשה ידיי שאחלק לאורחיי ולמארחיי יארזו בניקיון ובחן, תוך שילוב אלמנטים מן הטבע ומחילופי העונות.

גם אני, חצי שנה לפני הכריסמס (או במקרה שלנו חנוכה כי למרות חיבתי העמוקה לגליטר, אני עדיין לא מסוגלת להעמיד עץ נוצץ בסלון. לא שלא חשבתי על זה, ולא שלא התפתיתי וקניתי קישוטים, לתת לחובבת קיטש לעמוד בצד בזמן שכל היקום מעיף על עצמו קונפטי בצורת פתיתי שלג מעודנים, זה אנטישמיות לשמה) אתחיל להתכונן, לאסוף גלילי נייר טואלט בשביל להכין קישוטי שולחן מסוגננים.

בינתיים אני יושבת במרפסת ביתי וממתינה לצלצול התנור.

יצא המקרה ואחי האמריקאי הגיע לארץ לביקור, יצא המקרה והוא לן לילה אחד בדירתי.

אורח בבית, כמו שיודעת מרתה, הוא סיבה להתארגנות, במיוחד אם בעוד שבועיים את תלוני אצל אותו אורח במשך עשרה ימים.

מיד הוחלפו המצעים, כובדה הרצפה, הוצאו המגבות האיכותיות וערמות הכביסה נדחפו מתחת למיטה. המטבח נוקה וניסיתי לשוות לשולחן העבודה שלי מראה של יעילות מאורגנת, בניגוד למראה של סופת הוריקן המתחוללת בין סרטי מתנות (כי רציתי לארוז מתנת יום הולדת באופן אישי המתכתב עם הסתיו), שלל חשבונות (כי אני מפחדת מרשויות החוק) ודי.וי.די מזויפים של הארי פוטר (כי תיכף יוצא הסרט השביעי ואני בעיצומו של מרתון שמטרתו להזכיר לי את כל מה שקרה).

לאחר כל זה החלטתי שמרתה הייתה מכינה גם עוגה.

חיפוש במחברת המתכונים שלי (קלסר משגע של מוז'י, קראפטי ופשוט ובתוכו מאוגדים דפים עם כתב יד ברור ומסודר, מופרדים בחוצצים תואמים לסוגי המנות השונות או קלסר מסוגנן...שלל ניירות לא קשורים הממתינים בסבלנות ליום מיונם), לא העלה דבר, ופניתי לאינטרנט לחפש מתכון חדש.

גלישה מהירה באתרים הידועים ובסוף מצאתי עוגה פשוטה שנראתה לי טובה, משובחת וביתית.

מיד התחלתי בהכנה.

בעצתה של מרתה (ושל אודטה, ושל לילאן קורנפלד, ושל אמא שלי) יש לי מזווה מצויד. הרבה קמח, סוכר ושמן, שיוכלו להחזיק אותי במקרה והגרמנים יבואו, או לשמש להכנת עוגות במקרה שבשער יש אורח. רק חמאה היתה חסרה.

לקחתי את השקית הרב פעמית שלי וירדתי למכולת.

ל', החנווני, קיבל אותי במאור פנים, אני מתה על בעלי מכולת. תמיד מדהים אותי איך בריבוע אחד קטן אפשר להכניס את כל הסופר וששום דבר לא יחסר. אך הפעם לא מצאתי חמאה.

ל' הזיז את גביעי הגבינה, דחף הצידה את מארזי היוגורט, והוציא מאחורי המדף חבילת חמאה של מאה גרם. "שוק שחור" הוא אמר לפרצופי ההמום "יש מחסור בחמאה". הוא הסביר לי (אחרי שהתפלא שלא שמעתי על זה כי זה היה בכל העיתונים, ואני חסכתי ממנו את התירוץ שאם זה לא בעמודי הרכילות או התרבות או מתרחש בחצי הלא עמוס של החודש, אני לא באמת יודעת מה קורה) שעקב גל החום, הפרות נותנות חלב רזה מדי, ולא ניתן ליצר ממנו מוצרים משלימים כמו שמנת, מוצרלה וחמאה. יש מחסור בכל הארץ והוא שומר את האוצר ללקוחות קבועים ומועדפים בלבד "אל תדאגי" הוא הוסיף "לך תמיד יהיה".

תחושת אושר מילאה אותי עקב הכתרתי כלקוחה מועדפת, סה"כ אני די חדשה בשכונה.

בדמיוני הפלגתי לתל אביב של שנות החמישים, עמדתי אצל אותו ל', באותה מכולת, והוא הגניב לי מן המחסן שלוש ביצים וחציל לכבוד שבת למרות שנגמרו לי תלושי הצנע ולמרות מבטי השנאה מצד שכנותיי.

אני לא יודעת איך מרתה היתה מתמודדת עם מחסור, עם מחירי העגבניות ועם הפרות שסובלות מגל חום משל היו אישה אמריקאית חביבה בגיל המעבר, אבל אני ישר ביקשתי מל' ארבע חבילות- אני מוכנה לחיות בשנות החמישים, לדמיין את עצמי רצה לקוקטיות למלא את ארגז הקרח, אני מוכנה לצמצם את צריכת העגבניות היקרות והאהובות שלי ואני דווקא אוהבת חצילים בטעם כבד, אבל מרגרינה, באמת, זה הדבר הכי לא זוהר בעולם.