המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

טוב, השאלה ששואלים כל שנה: איפה הייתם כשרצחו את רבין? זה קל, לא מעניין. בכיכר, נו. נוער מרצ, אוטובוסים של יולזרי מסמי בורקס אל העיר הגדולה, חצי ג'וינט ואיזה רעיון עמום ובידיוני על שלום, ברקע למזמוזים, שכבר אז לא היה בדיוק מה שהטריד אותנו. הכי פיהוק. משעמם אפילו לכתוב את זה. אבל איפה הייתי כשרצחו את גולדשטיין? ואיפה הייתי כשרצחו את כהנא? זה פי מאה מגניב היום, אבל לזה אין אצלי שום זכרון. ואפשר מבחינתי לשים כסף על זה שהרבה יותר כיף היום לזכור את גולדשטיין ואת כהנא מאשר את רבין, הכי האז בין.

כשתפסו את יגאל עמיר, הימין חגג, ואת מה? את זה שהר שפי היתה כוסית. פנטזו על זה שהיא מלטפת להם כמו שהיא מלטפת לעצמה את הצמה, מזיזה אותה בתנופה מהירה מצד ימין של המצח, לצד שמאל, מתיזה אותה על הפנים של עצמה. סוף סוף ראו שלא כל הכוסיות הזורמות הן בשמאל. והיום? היו דב חנין היה משלם לאיזה סרסור כדי שיביא לכיכר זונות רוסיות שהבריחו לארץ בכלוב בבטן האניה, רק כדי שיהיו שם כמה פנים יפות. וכדי להכריח בני נוער להתחבק ליד נרות בוערים, שיהיה מה לשים במהדורה, שמים אימג'ן של ג'ון לנון אחרי שמזייפים את התקווה. כמעט פואטי, "לזייף את התקווה". אבל תתחבקו, מכוערים, ותדמיינו שאתם ימנים מגניבים. אם ג'ון לנון היה חי היום, הוא היה הולך לעצרת של ד"ר גולדשטיין, עם כדורים של ד"ר הופמן בכיס.

לא, הכי משעמם בכיכר. זה לא הרעש והטינופת שהם משאירים שם, זה הפתטיות בזה שביום השנה העברי לרצח רבין, כל מי שמגיע לכיכר מכוער. פלא שאף ערוץ לא רצה לשדר את זה? אבל אם היו נותנים להם גישה לעצרת של גולדשטיין, הם היו דוקרים אחד את השני בדרך. ניידות השידור היו חורקות גלגלים בכבישים ליהודים בלבד בדרך למזרח ירושלים, רק כדי להגיע למקום המפגש הסודי ולהיתקע בפקק של סובארו סטיישן עם שישה ילדים בכיפות סרוגות שמכסות את כל הראש במושב האחורי (ושניים בבגאז').

הימין מגניב גם עם הר שפי בכלא, מי צריך את הבתולה הזקנה הזו היום? סדום ועמורה, זה מה שקורה שם בטח. אנדרגראונד אמיתי, בלב השממה, מאחורי הקווים הירוקים, התקהלות מחתרתית ודיג'יי שמנגן גרסאות טראנס של שירי אריאל זילבר, חתיכים עם חתימות זקן קופצים באוויר. חסידי ברסלב באדום של שיינקין שניה לפני כניסת השבת? זה הכי רבין. לך תתחרה בתל אביב עם מסיבות טבע לזכר גולדשטיין במערת המכפלה, עם צמות קטנות שמתנפנפות לכל הכיוונים, מסתבכות באוויר עם פאות דקות בחום עדין, אקסטזה של תורה וממריצים. חצאיות כנעניות עולות בסיבוב, חושפות טפח מרגש של מכנסיים שמכסות את הרגליים.

ואז אפשר לתת לסטלה לשקוע עדין עדין לתוך השבת, שיירה איטית והלומת זכרון לתוך גבולות 67, עד לשנה הבאה.