TO BE WITH ART IS ALL WE ASK

רונה שפייזמן: פרוייקט גליטר



השבוע, לאחר יותר מעשר שנים, מישהו אחר חתך את שיערי.
מערכת היחסים הארוכה בחיי נמצאת במשבר.
ואני לא יודעת אם זו ההדחקה או ההשלמה, אני רגועה ומפונפנת.

מערכת היחסים של אישה עם הספר שלה היא בדרך משמעותית, טעונה וארוכת שנים,
ואני, לייט-בלומרית ידועה, התחלתי את יחסיי עם א' בגיל מאוחר.

עד סוף גיל ההתבגרות לא ממש הסתפרתי. כלומר הסתפרתי, אבל רק קצוות.
ילדה עם בלונד-דבש-מקלות וללא מצח באמת לא צריכה יותר.

אבל אז, בגיל שבע עשרה, הגיע הרגע ממנו כל בלונדינית שאינה מתגוררת בסקנדינביה חוששת.

הרגע בו את מבינה שאותו קוז'אק עלום שם שאנס את גווני הבלונד לתוך הגנום המשפחתי אי-שם בערבות פולניה, אפילו הוא אינו חזק דיו אל מול כוח הטבע העצום המתקרא השמש הארצישראלית.

אותו בוקר עגמומי בו את מתחילה, כמו כל בוקר, להבריש את שיערך מאה פעם במברשת טבעית קשה כמו שממליץ התנ"ך שלך באותה תקופה "משתיים-עשרה עד שש-עשרה" רק שבהברשה העשרים בערך את שמה לב שעיניך אינן מסתנוורות כתמיד מאניצי הזהב, ואת כל כולך דהויה.
"שאטנית" יאמרו המרחמים.
"אפור עכבר" תאמר אימי.

באותו רגע מתחיל מסע, ארוך וקשה, עד שמוצאים את אמן הגוונים הקרוב (או במקרה שלי הרחוק) למקום מגוריך.

עברתי הרבה מכשולים עד שמצאתי את א', שעדיין, ולמרות הכל, הוא היקר בספרים.

זה התחיל מהשכונתי, שעדיין קורא לגוונים פסים. האמת שכשעושים אותם עם כובע ים ומסרגה זה באמת שם שיותר הולם את המציאות.

אח"כ היה את ההוא במרכז המסחרי של בית החולים (חלק מהיתרונות של לגור בסמיכות למוסד רפואי ותיק: מכירים את כל מנהלי המחלקות והקניון הקרוב למקום מגוריך הוא היחיד בארץ בו ניתן להסתפר ליד חנות של קטטרים ופרוטזות). הוא עשה עבודה טובה בפעם הראשונה (עם תספורת רייצ'ל אין הרבה מה לטעות). אבל בשנייה, כשנתתי את כולי והכרזתי שיעשה בו כרצונו, הוא כיסח את שיערי לקארה קצר ופוני קצר עוד יותר, ולמדתי, לייט-בלומרית שכמותי, את חשיבות ה"קשה להשגה".

בתקופת הגלות הצפונית שלי היה את ההוא מחצור הגלילית ששרף את שיערי בבלונד-פלאטין וההוא מטבריה שצ'יפר אותי במורטת גבות אימתנית. ועוד כמה, מהמרכז דווקא, שלא השאירו בי חותם.

התעייפתי והחלטתי לנטוש את הבלונד, לצבוע לבד את מחלפותיי בכל צבעי הקשת (כלומר בכל גווני החום-אדום-מהגוני שיש). אלה היו ימי הצבא, העליזים יותר או פחות, והרגשתי הכי קלילה וזורמת בעולם. אני אישה חזקה, יפה ועצמאית, אני לא צריכה ספר, אני יכולה להסתדר בכוחות עצמי.

אומנם דולי פרטון, אחת מגיבורות התרבות, אמרה פעם שעולם אין לסמוך על מישהי שצובעת לבד את שערה, אבל אני הייתי בגיל ההתבגרות השיערי שלי, וכמו כל טינאג'רית פרועה לא הקשבתי למבוגרות ולחכמות ממני.

בשלב מסוים חברתי מ' החליטה שיש גבול לכמות השטיפות הלא ברורות שבחורה אחת יכולה לעבור.
אינטרוונשיין מהיר, חצי שנה של השגחה צמודה בדרום אמריקה בהן צבעתי את השיער לכל אדם שעבר לידי ורק לא לי, והיא הכירה לי את א'.

זו היתה אהבה ממבט ראשון.

איך אפשר לסרב לבחור שעושה לך מיקס-טייפ בשם היטפן 1, דואג למלא את המקרר בדיאט קולה לפני בואך, מעסיק את החופפים הטובים בעולם ויודע להתאים לך את הגוונים הזוהרים ביותר שניתן לדמיין.
שוב הייתי עומדת מול המראה בוקר, הפעם ללא מברשת כי במרוצת השנים הפכתי ללא הסבר מדעי מספק למתולתלת, אבל עדיין, כשהייתי עומדת ומנסה להרגיע את התלתלים, הייתי רואה זהב.

עשר שנים נסעתי לחדרה (טוב בכל בחור שווה יש איזה קאצ'), שלוש פעמים השנה.
מסבירה לכולם שהמרחק מפוצה על-ידי התחושה הממכרת של בטחון ורוגע.
גם השנה הפריזאית שלי, וגם שלוש המלוכסנות לא גרמו לי לנטוש. את ביקורי הקצרים בארץ הייתי מתכננת לפי תאריך חידוש הגוונים.
והיה נראה שזה לנצח.

ואני לא יכולה להגיד אפילו למה זה נגמר, אולי בגלל שכמו דנה ספקטור אני לא רוצה להתעורר בגיל 39 ולגלות שאני פאטתית. אני מעדיפה שזה יקרה בגיל 31.

זה טיפשי לנסוע לחדרה בשביל להסתפר באותה מידה שזה לא בריא לעשות החלקה ברזילאית.
את שני הדברים האלה עשיתי, כמה וכמה פעמים.
את שני הדברים האלה אני לא יכולה להתחייב שלא אעשה שנית.
כי קל לי לדבר עכשיו, שאני עדיין מסוחררת מהפן ומהזוהר.
אבל מחר, כשאחפוף, ואחכה בסבלנות לראות מה יוליד הייבוש הטבעי, אני אתגעגע לא', ודולי, ולילדה עם אניצי הזהב, שעשתה רק קצוות וזה היה מספיק.