רונה שפייזמן בפרוייקט גליטר

טור לרעות


בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי יותר ויותר פעמים בקניון עזריאלי

קניון עזריאלי הוא אחד המקומות הפחות אהובים עלי בעיר. נתחיל מזה שלדעתי הוא בכלל לא נמצא בעיר, הוא ממוקם במרחב של ריק, של שום מקום, הוא תחנת מעבר, טרמינל אל עבר הכלום.
הוא אינו קניון רציני עם אג'נדה ברורה, כמו הסנטר לדוגמא.
הסנטר הוא מרכז הקניות הטוב בארץ, אפשר למצוא בו הכל ותמיד להיות מופתע. אפשר להסתובב בו ימים ועדיין ללכת לאיבוד. זה מקום, שכמו מקימו פלאטו שרון, יקיר העיר, אינו קופא על שמריו וכל הזמן רק חושב מה אפשר לעשות עוד למען המדינה

קניון עזריאלי גם אינו אטרקטיבי כמו קניון איילון, או אולי יותר נכון להגיד שקניון איילון, בתור בחורה בעלת עבר רמת גני חובבת נוסטלגיה, מביא עימו ערכים אחרים לחווית השיטוט.
בליל זכרונות של חבורת ילדות עייפות, שנגררו בשני אוטובוסים רק בשביל לשבת בפודקורט של אפרופו, בתקופה הפרה-מקדונלדית של המקום, כולל אפיזודה אחת, הזויה מיוחד, של אותה חבורת ילדות מחטטות במכולת הזבל המרכזית של
הקניון, בין שער הגן לשער ברק, בחיפוש אחר הפלטה של אחת המקובלות בקבוצה לאחר שזו פינתה את מגש הפינקסין שלה לפח יחד עם אותו עזר לתיקון השיניים. הפלטה מעולם לא נמצאה, וקשה לי להאמין שאם היתה נמצאת היה נעשה בה שימוש חוזר, אבל הזיכרון, ערכי הרעות, החברות, הדאגה לזולת וחשיבות ההיררכיה החברתית, ישארו לנצח בין קירות המקום, מהדהדים יחד עם הכריזה המודיעה על מבצע חסר תקדים בסניף המשביר, ויעלו על פני חיוך עקום מצחנה.

לקניון עזריאלי מעולם לא התחברתי.
היום, בגלל בחירת מכון הכושר שלי, אני נמצאת שם ארבע פעמים בשבוע (או אולי יותר נכון להגיד שאני רוצה להימצא שם ארבע פעמים בשבוע אך כרגע אני מצליחה להיות שם פעמיים)
בשביל להגיע למכון הכושר, יש צורך לעלות בשלוש גרמי מדרגות נעות ולהכנס לאייצ אנד אם.

הכניסה לאייצ אנד אם היא הרגל מותנה עבורי. במקום מגוריי המלוכסן הסניף המקומי של הרשת היה ממוקם בתחילת גרם המדרגות-הנעות-הלא-מקורות-הארוך-ביותר-בעולם (אצל הסינים כל דבר הוא הכי בעולם, הם ממציאים הגדרות רק בשביל להיות "הכי" בהם), דירתי הקטנה שכנה באמצע אותו גרם מדרגות, כך שלא היתה לי ברירה אלא להכנס לחנות ולבדוק מה חדש בכל יום.
ואני באמת אוהבת אותם, את אייצ אנד אם, אני אוהבת את המרחב, את השפע, את שיתופי הפעולה, את יכולות ההעתקה חסרות התקדים ואת מחלקת האקססוריז שלעולם אינה מאכזבת.
אבל כאן, בקניון עזיראלי נטול האישיות, הקסם לא נוצר.

כן, אני יודעת, לדבר על אייצ אנד אם בארץ זה קצת כמו לדון בהבדלים בין ניוד וכאמל, לא רלוונטי וקצת פאסה, אבל אין לי ברירה ,זה נמצא על הגרם.

אני לא הייתי בעד הבאת הרשת לארץ, ולא בגלל הפחד שלכל פרחה מתחילה תהיה את אותה שמלה / חולצה / סיכת שיער שלי יש ולא אראה כה מיוחדת. הלוואי והייתי מצליחה להראות קצת פרחה. אני פשוט חושבת שכשמביאים לנו רשת עולמית אהובה לארץ, נוצר עוד קרע במארג הרגיש ממילא של החברה הישראלית.

בתור ישראלים חינכו אותנו לערוג אל מעבר לים.
במדינה של פליטים קשיי יום תמיד היה תפקיד משמעותי לדוד מאמריקה.
הדוד מהאמריקה ישלח לנו קונסרבים של קציץ בשר משומר בימי הצנע, הדוד מאמריקה יבהיל אלינו מעיל חורף כבד להקל על פגעי מזג האוויר, הדוד מהאמריקה ישלח מכשיר וידאו בכדי להקליט את ליאורה מתראיינת בסופר על דא או הא ויארגן לתיקי קבוצת תיירים לקחת לתצפית בכנרת. והדוד, הוא גם יביא לנו איזו חולצה מדליקה ועדכנית. ואנחנו נודה לו, ונאהב אותו, ונרוץ להשוויץ בפני שאר הפליטים.

אבל עכשיו הם כאן, אייצ אנד אם וגאפ, ופתאום אנחנו מבינים שהדוד, הוא קצת קמצן, הוא לא ממש מבין באיכות והוא לא משקיע כמו שחשבנו.
והאומה מרימה את ראשה, ומתחילה להביא דעה, ועניין, וטענות ומענות. והוידאו מיושן, וליאורה הפסיקה לעשן, ואנחנו רוצים משהו אחר.

ואני מוצאת את עצמי נכנסת מאוכזבת פעמיים בשבוע למכון הכושר שלי,לאחר ששוב לא מצאתי כלום במחלקת האקססוריז הכה קטנה שפתחו בסניף הדגל המקומי (ובכלום אני מתכוונת לכך שאפילו עגילי ג'יפסי פשוטים הדוד לא טרח לייבא), ואני מתגעגעת לדוד מיפן, לשקט ולשלווה ולשלמות בה שהיה בוחר עטים ומחברות ממוז'י, וטישירטים ושמלות מיוניקלו, ומקווה, בכל ליבי, שלעולם לא יחליט שהוא אוהב ישראל