המדור של דנה לב לבנת ויובל אביבי: משהו אחר כבר היה אמור לקרות עד עכשיו

כמעט תמיד צריך טרגדיה ברקע. נפשם של האנשים הכי פשוטים מתרוממת לגבהיה הרמים ביותר עם איזה אסון קטן. כלומר, לפחות בעיני עצמם. אדם פשוט, חולצת פוליאסטר כחולה, מכופתרת, שרוולים קצרים, כתם ביצה על הדש, סנדלים חומים. צועד ברחוב, בדרך לעוד מכתב רשום שיש לשלוח, או מכתב רשום שיש להוציא. בכל מקרה – לדואר. או, אם אין מכתב יוצא או נכנס, לקופת חולים. לפתע, התרגשות זעירה מעוררת לחיים: צלצול טלפון, רטט חשאי במכנסיו, ומענה לתפילותיו: הנה קרוב מת, אולי קרוב מאוד, וסערה מתחוללת, ויש לפרום רגשות ולתפור אותם מחדש, ותחרה חדשה, מצולקת, נרקמת מסביב ללבבו. ונדמה לו שכל חייו עד כה, דואר, קופת חולים, צליל המתנה בטלפון, היו ציפייה לרגע המוות המכונן הזה, יריית אקדח המזניקה אותו לחיים חדשים של יצירה פרועה, של צחוק מתגלגל בחדר עבודה עם הצלחה קטנה, אבל הו-כה-משמעותית, ערבוב צבע שנפתר, מילה שמצאה את מקומה הנכון במשפט, תו שירד חצי שורה בעמוד ולפתע מנגינה חדשה, מדויקת יותר, התקבלה לעולם.

בקרב משפחתו הוא מנסה לשמור על חזות מכובדת, מציג לראווה את החזה השמוט, את שיערות האזניים, את החטטים, לא מסגיר את קרני השמש שמתפרצות מתוכו. אולי לבן שיחה אחד, איש סודו, הוא לוחש, כבר בשבעה: "אצלי כבר משהו אחר, החיים קצרים מדי, אתה מבין?", ומקבל בחזרה איזה הנהון אטום, מאכזב, המסמן את סופה של שותפות הגורל הזו עם אותו אידיוט שאינו מסוגל להבין את גודל המאורע. ניסיון נוסף אצל אדם חכם יותר, אבל קרוב פחות, מתקבל במבט של בוז משולב בגערה ש"זה לא הזמן ולא המקום", אבל זה כן הזמן וכן המקום, בשבילו. הרי המת כבר רואה את רגבי האדמה מלמטה, דרך תכריך לבן, הזמן והמקום שלו די קבועים מעתה ועד איזה נקודת זמן בלתי נתפשת, עכשיו תורו של מישהו אחר. שלו.

ואז מגיעים לילות קדחתניים, ניסיונות בלתי נלאים, הירואיים, להשיג את ההשראה המהירה ממנו. ותקתוק מקשים, או לחישת מכחול, או פריטה זהירה, מתלבטת, הססנית, כמעט מתביישת, על מיתר. ותחושת הצלחה, והישג, ושמחה, איזה רגש חדש ומצוין, זכרונות שלו מגיל ילדות קמים, איזה כיף משתולל, כמו ירידה ראשונה במורד מגלשת מתכת, הרגליים המבצבצות ממכנסיים קטנים קצת נשרפות מהחיכוך, ילד אחר היה בוכה, אבל הוא צוחק. ומראה להוא, מראה לאחר, מניסיון נזהר לציין את האירוע שהניע אותו בגילו המתקדם לכבוש את האמנות. ויש אפילו תגובות מעודדות: זה נותן ביקורת בונה, הערות מחכימות שמעידות על בחינה מדוקדקת של היצירה, לא סתם עוד ניסיון שטחי לפטור את היוצר. אחר מספק התפעלות, ללא ספק מהסוג האובייקטיבי והכן. התרגשות. הנה – מעגל החיים. הזבל של אחד הוא האוצר של האחר, מעז יצא מתוק, שמשון הגיבור, עוף החול, תקומה וגבורה.

והחיים, מה הם? סטירה. ועוד סטירה. ומי שהתרגל לסטירות, יודעת כל עובדת סוציאלית בעיירת פיתוח - או גם בשכונת יוקרה, החיים אינם מרחמים על איש – מתמכר. ומי שצועד ברחוב, פוליאסטר, ביצה, מכתב רשום, לא יוכל בלעדיהם, לא יתרגל למשי, משרת, משמושים. ואז החיים, אותם חיים שלאלף אלפי עזאזל ירו באקדח, הזניקו במירוץ הדימיוני, כוס אימם, נתנו תקווה, סיפקו השראה, מרצ'רצ'ים את המכנסיים, שולפים כפתור, מפשילים והופ, משתינים. ככה, על הראש. מכתבי דחייה. זלזול ממסדי. זעם יוקד, תחושת קיפוח. אולי אפילו מכתב תשובה זועם למכתב הדחייה, אגרוף מלבין מפרקים על השולחן. אבל חוסר תועלת! אבל מלחמה בתחנות רוח! אבל רק פטרוקציה עוזרת פה! פנקס אדום! גלי צה"ל! זונות! פנתרים שחורים!

אז מה, יהיה עוד יוצר למגירה? יובל כאחד האדם, צאן שהגעתו לטבח לוקחת בממוצע 75 שנה ככה? לא, הוא יתקומם. את אפלטון קרא, מי שראה קרני שמש לא יסתפק עוד בצילם על קירות המערה. יוסיף וישלח, יתדפק על דלתות, יקבץ נדבות, יאסוף תרומות וישחר לקרנות. וכבר הוא אדם אחר, הלוא. קנה נעלי ריצה, הפסיק לעשן, עדשות במקום משקפיים, שוקל ניתוח השתלת שיער, מכחכח בגרונו מול המראה, נואם ולא שוכח להודות, בנימוס, לאלו שראויים לתודה ומודה בקור אכזר, שכבר עדיפה עליו התעלמות, לאלו שאינם ראויים לתודתו. וגל שני! ושליחות והתרגשות ועורך ומשפץ ושוב נדחה.

וייאוש. ואקדח. אולי כדורים. חבל? זה קצת מיושן אבל יכול לעבוד. סכין גילוח, למי אכפת מהלכלוך, לא הוא ינקה. ומעשה. בחירה אקזיסטנציאליסטית. וימים שחולפים, וצלצול טלפון בכיס של אחר. רטט אוורירי אך נועז בחלציו, טלפון חכם. והנה, מוות. ורגשות מותרים ונקשרים. תמיד יש טרגדיה ברקע.

אז ביום ההולדת השלושים שלו, זבולון קנה אקדח. הטרגדיה באה והלכה, הלילות נטולי השינה היו כבר מאחוריו, התרגשות, דחייה, הוא מכיר את התרגיל, הוא הרי כתב את ספר ההוראות. וזה כבר גיל שבו אפשר לשקול לכאן ולכאן את ההישגים שכבר הוחמצו ואת אלה שיוחמצו בעתיד, ולראות לאן נושבת הרוח המהבילה, המסריחה, וללכת לכיוון ההפוך. אקדח, מרגיש אמיתי, כבד ביד, נצרה נעה ב-90 מעלות: מצב 1, הדק נעול. מצב שני, פלא! הדק נע אחורה, מגיב לאצבע הלוחצת, קליק. רצה לעשות רושם גדול.

אבל מה, אקדח מים. זבולון, איך לומר, הוא פחדן. זרזיף מים פושרים מהברז בכיור מכים ברקתו.